עידית עמיחי: “התרבות לא צריכה את המדינה, אבל המדינה צריכה את התרבות”

כשהגיעה ליפן קנתה מגזין מקומי והחלה לפקוד אירועי תרבות ואמנות, כך יצרה קשרים והובילה שיתופי פעולה בין ישראל ליפן בתחומי התרבות והיצירה. כיום, עידית עמיחי היא מנהלת בית לאמנת ישראלית. בשיחה עם כרמלה טייכמן מספרת על תחנות בחייה
צילום: יחיאל ינאי
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימוי: עידית עמיחי, צילום: יחיאל ינאי

“…התודה מגיעה לאמן, התודה מגיעה ליוצר…”

בדרכי לפגוש את נציגת הממלכה, עידית עמיחי, בקעו מאחת הדירות צלילי האופרה “מאדאם בטרפליי” המתרחשת בעיר נגסקי ביפן. תוך דקות הייתי בשיחה עם אישה שמכל מסעותיה בעולם, השהות ביפן הפכה לחוויה מכוננת הצרובה בליבה ובראשה כאחד. במשך 15 שנים עמיחי הייתה מנהלת תחום אמנות פלסטית ומוזיאונים במשרד התרבות, עד שיצאה לחופשה ללא תשלום או במילותיה “פקידה בורחת ממשמרתה”. כיום, עמיחי היא מנהלת “בית לאמנות ישראלית”. ראיון זה התקיים בשנת 2014. 

עמיחי היא ילידת תל אביב, גם הוריה הם ילידי תל אביב. היא סיימה לימודים תיכוניים בגימנסיה הרצליה. גדלה במשפחה של צרכני תרבות, בעיקר האם, שהייתה חובבת מוסיקה נלהבת. היא סיימה תואר ראשון ושני בתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ירושלים. עם סיום לימודיה עבדה במשך שנה וחצי כעוזרת לסוזן לנדאו, אז אוצרת לאמנות עכשווית במוזיאון ישראל, על הכנת תערוכת הפתיחה של הביתן לאמנות המאה העשרים ע”ש נתן קאמינגס , “בגודל טבעי – דימוי מציאות באמנות עכשווית”, ( 1990/ 1991).

באותה עת הייתה נשואה לאיש משרד החוץ ויצאה עמו למספר תקופות של שליחות. בעוד שבתקופת השהייה במדריד למדה תולדות האמנות ב-Universidad Complutense, הרי את השליחות ליפן, בה שהו מ-1991 ועד 1996, ניתן להגדיר כ”חוויה מכוננת”, שהשפעתה על עידית לא פגה ולא תפוג. בעוד בעלה לשעבר, מוטי עמיחי, שימש כציר בשגרירות, עידית נכנסה לנישה שלא הייתה קיימת והיום נכנה אותה “נספחת תרבות”. את צעדיה הראשונים בתפקיד היא עשתה בחסות מחלקת ההסברה בשגרירות.

היא קנתה מגזין אמנות יפני באנגלית ולמדה ממנו היכן ומתי מתרחשים אירועים ופתיחות בטוקיו. היא החלה לצאת לאירועים ולפתיחות, כשהיא נעזרת בעוזרת דו-לשונית וגלתה שיפן אמנם גדולה, אבל כמו בארץ – לפתיחות ואירועים במוזיאונים, לקונצרטים, ולמופעי מחול מגיע אותו מעגל של אנשים ומהר מאד היא החלה לקשור קשרים עם אוצרים, מנהלים וגלריסטים.

“יש ייחוד ביפן בכל תחום שתצביעי עליו”, אומרת עמיחי, “ביפן צריך לפתח חושים כדי להבין ניואנסים , אין “לא” ביפנית, יש “אולי”, יש “סיכוי“. המזכירה שליוותה אותי לאירועים גוננה עלי ואמרה לי ”ביפן לא עושים כך /לא אומרים כך“. בקשתי מהשגריר להחליפה ולקבל את יוקי, טלפוניסטית שלמדה אמנות. יחד עם יוקי כבשנו את יפן. הצלחנו להגיע לכל מקום. מצאתי שיש קרן שתומכת בקולנוע, ורציתי לארגן פסטיבל של סרטים ישראלים, שהיו אז בלתי ידועים ביפן. הלכתי לבד לפגישה במשרדי הקרן, והמנהל שתמה מדוע באתי לבד, זימן לחדר ישיבות קבוצה של בכירי הקרן (כולם מעונבים בחליפות), הצגתי בפניהם את הפרויקט והכסף הגיע. צריך לזכור שעד מלחמת המפרץ הראשונה ממשלת יפן לא הרשתה לתמוך בפרויקטים ישראלים, גישה שהשתנתה אחרי המלחמה. הבאתי מומחים שהרצו על קולנוע ישראלי וסרטים. וכשרציתי להביא מחול פניתי לראש מנזר שינטו מייג’י”.

מה למנזר שינטו מייג’י ולמחול ישראלי?

“שמעתי שיש להם קרן לתמיכה בפרויקטים. ספרתי לראש המנזר על המחול בישראל ועל חשיבות המחול שבו אפשר להעביר מסרים של תרבות בלי צורך בשפה. והצלחתי. הבאתי את עידו תדמור, ניר וליאת בן גל ארגנו סדנאות וגבי אלדור הרצתה על מחול בישראל”.

באיזה תחומים נוספים עסקת בתפקידך כנספחת תרבות?

“ראיתי שיש פסטיבל משוררים ורציתי להזמין את יהודה עמיחי, שמוכר בכל העולם ושיריו תורגמו להרבה שפות, אבל לא ליפנית. מצאנו את דורון ב. כהן שעשה דוקטורט ביפן, הוא תרגם את השירים ליפנית פרוזאית. משסיים ישבנו עם מומחית לשירה יפנית, כשאני מעבירה לה את רוח השירים, והיא העבירה את הטקסט הפשטני לשפה של שירה. האירוע היה כל כך מוצלח שיהודה עמיחי אמר לנוכח מבול המחמאות “פעמוני כנסיית דורמציון תצלצלנה….” וקבלתי ברכה גם משמעון פרס, אז שר החוץ. אירוע מרגש היה הצגת המחזה “גטו” של יהושע סובול בטוקיו”.

מה עם אמנות פלסטית, אמנים ותערוכות?

“הצעד הראשון היה לשלוח כמה אוצרים ואוצרות יפנים לארץ, אחדים מהם חזרו לארץ גם בהזדמנויות אחרות. אמנים שהוזמנו והציגו ביפן בתקופה ההיא הם תמר גטר, מנשה קדישמן, פיליפ רנצר, שלא הגיע אישית, אבל האוצר אילן ויזגן בא עם העבודות שלו. פיינרו, וכמובן היו אמנים כמו דני קרוון, יגאל תומרקין, ומיכה אולמן, שהיו ידועים ביפן בלי קשר לשגרירות. בביאנלה בוונציה ב-1993 הציג אביטל גבע את “החממות” (אוצר גדעון עפרת). אוצר יפני שראה את העבודה, התלהב ורצה להביאה ליפן. אביטל גבע סרב לנסוע ליפן בטעון “יצאתי יותר מדי מהקיבוץ, חייב לחזור פנימה”. הבאנו תערוכת יודאיקה שהוצגה במוזיאון הלאומי בטוקיו ובמוזיאון הלאומי בקיוטו”.

איך הממסד היפני מתייחס לאמנויות ותומך בהן?

“ביפן יש גוף שנקרא Japan Foundation, גוף דומה למועצה הבריטית ולמכון גתה. מסגרת ציבורית שמורכבת מאנשי מקצוע, מינימום פוליטיזציה, ואחראית על תקציבים. בארץ אני לא רואה איך תקום מסגרת כזאת, כי תקציבי התרבות והאמנות, עד כמה שהם קטנים, מפוזרים בין משרדים שונים (משרד החינוך, משרד התרבות, משרד החוץ). משרד החוץ רוצה בחיזוק יחסים בילטרליים עם מדינות ואחד האמצעים הוא דרך “ייצוא תרבות”. משרד התרבות אמון על התרבות בארץ”.

צילום: יחיאל ינאי

“האני מאמין שלי הוא שהתרבות לא צריכה את המדינה. תרבות מתקיימת, בתנאים קשים יותר, גם בלי תמיכת המדינה. יש הרבה כוחות יצירה שפעילים עם ובלי הקצבות מהמדינה. אבל המדינה צריכה את התרבות”

מתי חזרתם לארץ ומה הייתה העבודה הראשונה שלך?

“חזרנו במחצית 1996, והעבודה הראשונה שלי הייתה עם מרטין וייל (לשעבר מנכ”ל מוזיאון ישראל) שהיה מנהל קרן ברכה. הכנו את תערוכת “חירייה” שהוצגה במוזיאון תל אביב. ואז מרטין שמע שבמשרד התרבות, שהופרד ממשרד החינוך, חפשו עובדת למחלקה לאמנות פלסטית. התחלתי לעבוד במשרד בינואר 2000, וב-2003 מוניתי למנהלת תחום אמנות פלסטית ומוזיאונים. במשך שנים פעלתי בשני העולמות החשובים לי – הבית והעבודה תוך קשיים וצורך לתמרן ביניהם בהיותי אם חד-הורית. שני העולמות האלה יקרים לליבי ורציתי לעשות הכל בשלמות מבלי שאחד מהם ייפגע. השקעתי המון בעבודה והמון בבית”.

מה היו המטרות שהצבת לעצמך עם קבלת התפקיד הדו-ראשי?

“האני מאמין שלי אומר שהתרבות לא צריכה את המדינה. תרבות מתקיימת, בתנאים קשים יותר, גם בלי תמיכת המדינה. יש הרבה כוחות יצירה שפעילים עם ובלי הקצבות מהמדינה. אבל המדינה צריכה את התרבות. בזכות היצירה יש לחיים כאן ערך מוסף. מעמדי מאפשר לי לנהל דיאלוג עם היוצרים, אני סקרנית ומתעניינת. אני אוזן קשבת לאמנים גם כשאיני יכולה לעזור להם. אני לא שופטת ולא מבקרת את האמנים גם כשהם בועטים בממסד”.

מה תפקידיה העיקריים של המחלקה בתחום מוזיאונים?

“אכיפת חוק המוזיאונים, וליווי מקצועי למוזיאונים שרוצים לקבל מעמד של מוזיאון מוכר. ריכוז פעולות מועצת המוזיאונים ותת-וועדות, קידום פרויקט מחשוב אוספים, בדיקת איכויות במוזיאונים, עידוד שימור אוספים, השתתפות בתקציב מוזיאונים מוכרים”.

ומה תפקידיה העיקריים של המחלקה בתחום אמנות פלסטית?

“תמיכה באגודות אמנים, בגלריות ציבוריות, בסדנאות אמנים, בבתי אמנים, בעידוד לימודי אמנות בבתי ספר. תמיכה באמנים על ידי מלגות ופרסים. בניית תכנית אמן וקהילה ואמן מורה, סיוע לייצוג אמנים בביאנלות החשובות בעולם”.

באיזה פרויקטים מיוחדים המחלקה מעורבת?

“פרויקט “אמן בקהילה” – 15 אמנים מצטיינים בוחרים לעבוד בפריפריה עם קהילות קשות – פליטים, עולי אתיופיה, ערבים, בדואים. האמנים מקבלים שכר מינימום ומביאים חומרים על חשבונם. בהתחלה בקושי מצאנו כמה מועמדים. היום זה סיפור הצלחה, 100 בקשות הוגשו כשיש 10-12 מקומות. בית ספר שמקבל אמן מקבל מתנה. נכון שהם מקבלים שכר, קצת יותר מ-3000 ₪, עבור יומיים עבודה. אבל הם קונים את החומרים מכספם”.

המשרד עתיר במועצות וועדות, אנא פרטי.

“מועצת המוזיאונים, המדור לאמנות פלסטית, ויש וועדות מקצועיות קבועות ויש וועדות לצורך מיוחד כמו בחירת אמן לביאנלה. המחלקה מנסה ליזום עוד מפעלי אמנות, להשיג עוד תקציבים, להשיג כספים שיועדו ליצירה ולנסיעות לימודיות. מוזיאונים זה עולם אחר. יש חוק מוזיאונים מ- 1983 (שב-2014 עבר עדכון) ותחת המועצה ישנן וועדות שונות, אחת החשובות היא זו שבודקת את המועמדות של מוזיאונים לקבלת הכרה מטעם משרד התרבות. מעמד חשוב שפותח אפשרויות שונות בפני המוזיאון. הדרישות ממוזיאון קטן הן כמו ממוזיאון גדול: צוות מקצועי (בהתאם לתחום ולגודל הפעילות והאוסף), תנאים סביבתיים מתאימים, מערכת בטחון מתאימה, מחשוב אוסף. בשנים האחרונות קבלו הכרה מוזיאונים כמו מוזיאוני העיצוב והקומיקס בחולון, מוזיאון האמנות והמוזיאון הארכיאולוגי באשדוד. יש למשרד יועצים בכל תחום”.

מוזיאון ישראל הכין קוד אתי, שעבדו עליו מספר שנים, ונמצא עכשיו בשלב שלפני אישורו. האם יש קוד אתי מחייב לכל המוזיאונים כמו הקוד האתי של איקו”ם¹ הבינלאומי, שתורגם לעברית?

“יש כבר טיוטה כמעט סופית של קוד אתי שהכינו צוותים מטעם מועצת המוזיאונים יחד עם יועצים מהתחום המשפטי והפילוסופי. מועצת המוזיאונים אשרה את ההצעה שתונח בקרוב על שולחנה של השרה שתצטרך לקדם אותו. הקוד מתייחס לעובדים, להנהלה, למועצות מנהלים, ליחסים עם תורמים ועוד. הגישה הייתה לא לעשות את הקוד נוקשה ודוגמטי, אלא משהו חינוכי, הפנמה של ערכים נכונים, מודעות להתנהלות נכונה וגם לדעת מתי להתיר ולהקל בגבולות הטעם הטוב”.

האם המחלקה מעורבת בפרויקט מחשוב האוספים במוזיאונים?

“המשרד תומך במחשוב האוספים ב-45 מוזיאונים. בנוסף אנחנו בונים פורטל שנקרא “מוזיאונים בישראל”, שמיועד לאנשי מקצוע, לאנשי חינוך, לתיירים ולמתעניינים. הפורטל ייתן פרטים וקישורים למוזיאונים המשתתפים בו, כולל לינק לאתר יורופיאנה² מדובר במעגל שלם של מידע שקשור באוספים ובפעילות מוזיאונית. מקום מיוחד יוקדש לאמנות שנבזזה בשואה. במאגר יכללו לא רק מוזיאונים של אמנות, אלא גם מוזיאוני טבע ומדע, ארכאולוגיה ותולדות היישוב”.

בשעתו היה מרכז מידע לאמנות ישראלית. היום נשאר ממנו צל ממוחשב.

“במקרה הלכתי לפני מספר ימים למשרד ראש הממשלה עם צח גרניט, סמנכ”ל במוזיאון ישראל, והעלנו את הצורך להקים מרכז מידע לאמנות ישראלית”.

קראתי שח”כ עופר שלח הקים שדולה למען האמנות בישראל.

“מאז שהשדולה הוקמה, היא נפגשה פעם אחת ואז פרצה המלחמה והדבר נדחק לקרן זווית”.

האם אתם מעורבים עם בתי ספר לאמנות?

“בתי הספר לאמנות כמו בצלאל, שנקר, המדרשה ועוד, הם בתחום של משרד החינוך. אנחנו מטפלים במוסדות כמו מנשר, מוסררה, תל חי”.

יש הרגשה שיש שפע של אוצרים ואוצרות, לא כולם בוגרי אמנות ו/או מוזיאולוגיה, ויש גם קורסים באוצרות מטעם גופים שונים.

“קבענו כללי סף ללימודי מוזיאולוגיה כולל אוצרות. הקורסים צריכים לכסות את עבודת האוצרות – רישום, קטלוג, תיעוד, כתיבה, ניהול תקציב, עבודה עם צלמים, מעצבים, משמרים ושאר בעלי תפקידים. בהגדרת מקצוע האוצרות – אוצר צריך להיות בעל תואר בתולדות האמנות או ארכיאולוגיה או מקצוע רלבנטי לתחום ובוגר קורס מוכר לאוצרות ו/או ניסיון עבודה מוכח בתחום. במוזיאונים ובגלריות ציבוריות חייבים להעסיק אוצרים העומדים בהגדרת התפקיד. המגמה היחידה שעומדת בדרישות היא הקורס למוזיאולוגיה באוניברסיטה תל אביב. אוניברסיטת באר שבע הגישה בקשה להכרה בלימודי מוזיאולוגיה אלא שהם עדיין צריכים לעמוד בכמה מדרישותינו ואנו נלווה אותם עד קבלת ההכרה”.

איזה קטגוריות יש למוזיאונים?

“49 מוזיאונים מוכרים על ידי מועצת המוזיאונים ומנהל התרבות במשרד המדע, התרבות והספורט. אחד מסווג כמוזיאון לאומי – מוזיאון ישראל, חמישה כמוזיאונים ארציים: מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון בית התפוצות, המוזיאון הלאומי למדע, מוזיאון חיפה ומוזיאון תל אביב לאמנות, ועוד שמונה מוגדרים כמוזיאונים אזוריים ו-35 מסווגים כמוזיאונים מקומיים”.

איזה פרסים נותן משרד התרבות?

“פרס שרת התרבות ליוצרים בתחום האמנות הפלסטית, פרס שרת התרבות לאוצר, פרס אמן-מורה, פרס לאמן צעיר, פרס מפעל חיים, פרס עידוד היצירה, פרס היצירה בתחום הציונית, פרס השרה לאמנים וותיקים ע”ש אריק איינשטיין, פרס שרת התרבות למפעל חיים מבין תחומי אמנויות הבמה או האמנות הפלסטית לאמנים מהמגזר הערבי. צריך ללמוד לתת כבוד לאמן מבוגרים ופרס מפעל חיים הוא אחד הביטויים לכך. ביפן כבוד לאמנים המבוגרים גובל בהערצה”.

עברתי על זוכי פרסים וראיתי שבפרסים, מלבד הבכירים, יש נוכחות נשית רחבה. כשמגיעים לפרסים הבכירים – פרס השרה, פרס מפעל חיים ופרס ישראל – מספר הנשים יורד למינימום.

“הרושם נכון. 50% ויותר מזוכי הפרסים לאמנים צעירים הן נשים, וכשזה מגיע לפרסים הבכירים כמו פרס ישראל ופרס השרה, מספרן זעום. וזה נכון גם בפרסים לאמנים וגם בפרסים לאדריכלים. הצעתי להוסיף “פרס לאמן וידאו” שיהיו בו 5 זוכים/ות, טרם אושר . צריך להגדיל את מספר הפרסים ומספר הזוכים וצריך לעדכן את הסכומים. צריך לתת מענקים להוצאה לאור של קטלוגים, ספרי אמן, השתלמויות בחו”ל, ולארגן מפעלי תרבות שיתנו כוח ליצירה עצמה.

“כשאני נותנת תמיכות ואמנים מודים לי, אני אומרת להם “אני מודה לכם כי בלעדיכם אין לנו זכות קיום. בזכות היצירה יש לנו ערך מוסף, התודה מגיעה לאמן, התודה מגיעה ליוצר”.

תקציב התרבות בישראל נמוך משמעותית מהתקציב המומלץ על ידי OECD (1%). מה המשרד עושה כדי להגדיל את התקציב?

“לימור לבנת³ יודעת שיש צורך בהגדלת תקציבים לתרבות בכלל ולאמנות ולאמנים בפרט, ופועלת לשם כך. אגב, התאטרון תמיד זכה בעדיפות בהשוואה לאמנות פלסטית. יש מאבק משותף עם פורום מוסדות תרבות, ודברו שם על ההתלהמות ברשתות נגד אנשי תרבות. השרה אמרה “אני בשדה שלי בליכוד לא מקובלת, הם אומרים לי “את נותנת כסף לקולנוע …ולאמנים..והם שמאלנים” , “הבוחרים שלי לא מקבלים אותי.. אבל גם אצלכם – אנשי התרבות – אני לא מקובלת, אתם מתריסים כנגדי ובוודאי לא מצביעים בשבילי… “. אכן, רוב האמנים הם שמאלנים, הם אנשים שבועטים ומתריסים. השרה הוסיפה ואמרה, בצדק, שלא היה יום בכל הקדנציה הארוכה שלה, שלא עשתה מאמץ להגדיל את תקציב התרבות ולחזק את התרבות הישראלית, עד כה ללא הצלחה משמעותית. ואפילו אם נגדיל את התקציב לחצי אחוז, נהיה מאושרים”.

“כשאני נותנת תמיכות ואמנים מודים לי, אני אומרת להם – אני מודה לכם כי בלעדיכם אין לנו זכות קיום. בזכות היצירה יש לנו ערך מוסף, התודה מגיעה לאמן, התודה מגיעה ליוצר”

מי בוחר את האמן שמייצג את ישראל בביאנלה בוונציה?

“מזמנים וועדה מיוחדת לצורך בחירת האמן לביאנלה בוונציה. המשרד רואה חשיבות רבה בהשתתפות בביאנלה בוונציה. בשנת 2011 ייצגה את ישראל האמנית סיגלית לנדאו. נשיא המדינה שמעון פרס ושרת התרבות לימור לבנת קבלו את הזמנתה והיו נוכחים בפתיחת הביתן הישראלי. זו הייתה הפעם הראשונה שנציגות ממלכתית בכירה נכחה בטקס פתיחת הביתן הישראלי. מעבר לנהר בביתן הפולני הוצגה טרילוגיית הסרטים של יעל ברתנא, והשרה סירבה לראותם. במשך 3 ימים דברנו אתה ושכנענו אותה והיא הלכה וראתה את הסרט השלישי, ואמרה “זה חזק, זה חזק מאד”. ועל מה כתבו בעיתונות? לא על הנוכחות בפתיחה אלא על הסירוב לראות את הסרט של ברתנא”.

איזה ספר את קוראת?

“סיימתי לקרוא את “פומפיי” של רוברט האריס ובדיוק היינו בטיול בפומפיי. כמו כן סיימתי לאחרונה לקרוא את “המכתבים של פול אוסטר לג. וו. קוטזי”, ולפני כן – “נערת הדואר” של סטפן צוויג, ו’מוזיאון התמימות”, של אורהאן פארוק”.

איזה עבודה תלויה בחדר השינה?

“ציור של יאן ראוכוורגר ו”כבשים בתל אביב” של מנשה קדישמן”.


“..יפן היא ארץ קטנה, ואתה בטח חושב לעצמך שקשה ללכת לאיבוד בתוך יער. אבל יער הוא דבר שברגע שתעית בדרך, הוא רק הולך ונהיה עבות עד אינסוף..”

(הרוקי מורקמי, קפקא על החוף כתר, 2007, עמ’ 146)

השיחה עם עידית עמיחי, התקיימה באוגוסט 2014, בקפה נח בתל אביב. כיום, עידית עמיחי היא מנהלת “בית לאמנות ישראלית”.

1.ICOM, International Council of Museum
2.Europeana הוא אתר באינטרנט שמספק גישה ליותר מ-29 מיליון חפצים ויצירות באירופה – ספריות, מוזיאונים, ארכיונים, אוספים פרטיים, גלריות ואוספים אודיו-ויזואליים.
3.בראיון שלימור לבנת נתנה למתן שירם, והתפרסם בגלובס, 3/9/14, היא אמרה “…הצעד הבא – יגידו לנו לפתוח את ההסכמים שמגנים על תקציב התרבות…כלומר תקציבים שאסור לגעת בהם. אבל באוצר יגידו שאין דרך אחרת, שאין עוד מאיפה לקחת”. …”נלחמתי ואני נלחמת עד זוב דם, אבל כשמקצצים מהחינוך ומקצצים בכל מקום אחר, אני חוששת שהמלחמה שלי תהיה אבודה.”

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook