סלה-מנקה: “עד שנת 2009 לא לקחנו תמיכות רשמיות וכשהציעו לנו חסויות – סירבנו”

לאה מאואס ודיאגו רוטמן, חברי סלה-מנקה, בשיחה עם כרמלה טייכמן על אמנות עצמאית שהעירה את ירושלים בתקופה הכי קשה, על אירועי אמנות שעוברים מפה לאוזן, על המתח בין התמסדות לביקורתיות ועוד
סוכת נצח, סלה מנקה. העבודה נרכשה לאוסף מוזיאון ישראל
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימוי: סלה מנקה, סוכת נצח - סוכה פחון בדואית, 2015

16 שנים אחרי שעוררו  את עולם האמנות  הירושלמי עם סדרת אירועי “הערה”  פגשתי לשיחה  את חברי קבוצת סלה-מנקה  בבית הנסן, היום מרכז עיצוב, מדיה וטכנולוגיה. המבנה המקורי,  שתוכנן על ידי האדריכל קונרד שיק, שימש בית חולים למצורעים מאז 1887 עד שנת 2000.

לאה מאואס ודיאגו רוטמן, בבקשה תציגו את עצמכם.

לאה: “נולדתי בבואנוס איירס ב-1972. גדלתי במשפחת מסורתית שעסקה במסחר. ההורים ילידי ארגנטינה, מוצא אימא מפולין ומוצאו של אבא מסוריה. הלכתי לבית ספר דתי של יהודים גרמנים יקים ולבית כנסת של הקהילה הסורית, וגם לתנועת נוער דתית “הנוער הציוני”. בבואנוס איירס למדתי פסיכולוגיה ותקשורת ובמקביל השתתפתי בחוג תיאטרון. כשהחלטתי לנסוע לישראל ידעתי שארצה ללמוד משחק. היה לנו קשר עקיף לאמנות, כי לאבא הייתה חנות בשוק הפשפשים. הוא נהנה ללכת לתערוכות אבל עבורו מעבר לאימפרסיוניזם לא היה מובן. עליתי לארץ ב-1995 והתקבלתי לבית הספר של ניסן נתיב בתל אביב, למדתי שלוש שנים וסיימתי את הלימודים. במעונות הסטודנטים הכרתי את דיאגו, שכבר החל לכתוב והראה לי חומרים שכתב. הוא הגדיר עצמו “מחזאי”. היום אני גם מלמדת בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים”.

דיאגו: “נולדתי בבואנוס איירס ב-1974, למשפחה מהמעמד הבינוני, גם כן משפחת סוחרים. למדתי בבית ספר יהודי ובתיכון אורט, שגם הוא היה בית ספר יהודי אבל פתוח גם לתלמידים לא יהודים. אבא שלי היה שחקן חובב, והייתי בא לחזרות שהיו בבית הספר שלנו, וזה קרב אותי לתיאטרון ולאו דווקא לאמנות. למדתי בבואנוס איירס קצת תיאטרון וקולנוע. גם אני עליתי ארצה ב- 1995 והגעתי למעונות הסטודנטים של האוניברסיטה ברמת אביב, וכאן פגשתי את לאה. עשיתי הפסקה מלימודי תיאטרון ונסעתי לאירופה ודרך קורס קיץ בקרקוב נחשפתי ליידיש ולפולקלור יהודי. בבואנוס איירס לא למדתי יידיש, כי הלימודים בבית הספר התיכון היו כל היום ולימודי יידיש היו בערב. עם שובי ארצה חזרתי ללימודים. בשלב מסוים עברתי לגור בירושלים ולאה עדיין למדה בניסן נתיב. עבדתי במקום שנקרא “בית ארגנטינה”, מרכז תרבות ברחוב ענתבי בירושלים, הקמתי במקום ספרייה והייתי הספרן והתחלתי לעשות תערוכות ואירועי אמנות. כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטה העברית ונושאה “פרפורמנס כביקורת תרבות: על התיאטרון של דז’שיגאן ושומאכר (1927-1980)”. אני מלמד קורס אחד בחוג לתיאטרון וקורס אחד בבצלאל”.

מה פרוש השם “סלה-מנקה” שיהפוך לשמכם כקבוצה?

“סלה = אולם, מנקה = חסר, בתרגום לעברית מספרדית הפירוש הוא ‘ללא אולם’. השם הזה היה שמה של סדרת פעילויות וזה הפך להיות השם שלנו בתור קבוצה. “בית ארגנטינה” הוא מרכז תרבות לדוברי ספרדית והיה צריך למצוא שם שידבר לקהילה הדרום אמריקאית, ש”בית ארגנטינה” היה הבית שלה”.

לאה, מה את עשית כשדיאגו כבר עבד ב”בית ארגנטינה” בירושלים?

“אני עדיין למדתי. אחרי שסיימתי את הלימודים נשארתי עוד מספר חודשים בתל אביב והחלטתי לעבור לירושלים, כי דיאגו החל ללמוד באוניברסיטה העברית”.

אתם מהר מאד מתפתחים לאמנים רב-תחומים ואוצרים, איך מתבטא שיתוף הפעולה ביניכם?

לאה: “דיאגו הוא הכותב והמחזאי ואני השחקנית. התחלנו עם מחזה שדיאגו כתב “הרהוריה של מלכה בגלות”. התחלנו ללכת לראות מה עושים בזירה הבין-תחומית, שהדס עפרת ניהל אותה באותו זמן, והזמנו אותו לבוא לבית ארגנטינה לראות את העשייה שלנו. הדס ראה את החזרה על “הרהוריה של מלכה בגלות” ואמר “זה יפה מאד, זה פיוטי חריף, אני אשמח שתבואו לעשות זאת בזירה”, ושאל איפה הקבוצה. אמרנו לו “אנחנו הקבוצה, בינתיים”. העלנו את המחזה בשנת 2000 בזירה הבין-תחומית בירושלים. הדס נתן לנו את העידוד והתמיכה הראשונים. הצענו לו שנכין משהו חדש, הוא ביקש שנעשה הסכם כלשהו אבל רצינו להישאר עצמאים, והוא הבין זאת. מבחינתנו, הדס עפרת הוא האדם הראשון שפתח לנו את הדלת לעולם הפרפורמנס והאמנות העכשווית בצורה שמכבדת ומעריכה את העשייה והמקום שלנו”.

“הדס עפרת הוא האדם הראשון שפתח לנו את הדלת לעולם הפרפורמנס והאמנות העכשווית בצורה שמכבדת ומעריכה את העשייה והמקום שלנו”

ואז אתם מתחילים לארגן את סדרת האירועים שנקראו “הערה” ולוו בהפקה של כתב העת “הערת שוליים”. האירועים גרמו לפריחת סצנת האמנות העכשווית בירושלים, ואלה היו ימים של פיגועים קשים (האינתיפאדה השנייה החלה ב-2000 והסתיימה ב-2005). מאחר שאירועי “הערה” מלווים אתכם מתחילת דרככם הבה ונלך בעקבותיהם.

דיאגו: “הפרויקט הראשון שעשינו לפי הזמנת הזירה הבין-תחומית היה “הערה 1”. פתחנו נושא שנקרא “כפר פוטיומקין¹, שחזור של מופע שלא התקיים”, שעלה בנובמבר 2001. עשינו את הפרויקט בדרך פעולה שמאפיינת אותנו עד היום: בקשנו לעבוד בכל החללים – האולם, החדרים, המסדרונות. בכל חלל עשינו משהו מיוחד שהיה בין תערוכה לבין פרפורמנס, וכלל גם את ההוצאה הראשונה של כתב העת “הערת שוליים”, שהמשכנו להוציאו עוד כמה שנים. בפרויקט זה נכנסה לראשונה דמותו של המשורר והאמן הפורטוגזי-ארגנטינאי ז’ואו דלגדו, שקשור לעשייה שלנו גם היום. לקראת הסוף הוקרן הסרט “אוניית הקרב פוטיומקין” של סרגיי אייזנשטיין”.

לאה: “חשוב להזכיר את פסטיבל “ערפול”, שהיה בקיבוץ נחשון ב- 2001 במסגרת הביאנלה השלישית למיצג. מבחינתנו זה היה אירוע מאיר עיניים שקרב אותנו לעולם האמנות העכשווי, ראינו פרפורמנס שבאים מעולם האמנות ואנחנו הרי באנו מעולם התיאטרון”.

העשייה שלכם אכן נטועה בעולם התיאטרון וכמו שאמרתם “לא הכרנו אמנים ולא הכרנו אוצרים”, והנה נכנסתם לעולם האמנות והתחלתם ליצור משהו חדש ורענן.

דיאגו: “המופע ב”הזירה” היה תיאטרוני, הקהל ישב באולם אבל יכול היה לצאת ולהיכנס מהמסדרון אל החלל התיאטרלי. באנו מתיאטרון והעשייה שלנו התגלגלה לפרפורמנס ואמנות עכשווית. יחסית אנחנו אוטו-דידקטים באמנות, לא באנו מעולם האמנות ולא למדנו בבתי ספר לאמנות. נחתנו בירושלים והתחלנו לפעול”.

לאה: “התייחסנו לשדה התיאטרון, זה היה המרחב שלנו, שאתו קיימנו דיאלוג. מאוחר יותר התחלנו בדיאלוג עם עולם האמנות”.

“לא באנו מעולם האמנות ולא למדנו בבתי ספר לאמנות. נחתנו בירושלים והתחלנו לפעול. התייחסנו לשדה התיאטרון, זה היה המרחב שלנו, שאתו קיימנו דיאלוג. מאוחר יותר התחלנו בדיאלוג עם עולם האמנות”

לאה מאואס ודיאגו רוטמן, במופע “הבשורה על פי דלגדו”. צילום: גיא יצחקי

הקבוצה גם היום היא דיאגו ולאה. אבל באירועים שלכם משתתפים אמנים רבים. 

“באירועים היו הרבה משתתפים, בפרויקטים לפעמים הזמנו אמן או יותר. שני הפרויקטים הראשונים “הרהוריה של מלכה” ו”כפר פוטיומקין” וכתב העת “הערת שוליים 1” נעשו על ידי שנינו בלבד. הופעת כתב העת הייתה מלווה כל השנים באירוע רב משתתפים, והכניסה לאירוע הייתה כרוכה בקניית החוברת. ההכנסות ממכירת כתב העת שמשו להוצאת הגיליון הבא שלו. אנחנו חשבנו שאם יצרנו פלטפורמה ויש בה עניין נמשיך. בגיליון הראשון הדפסנו 500 עותקים ויצאנו למכור אותם ברחובות, בסינמטק, בבית האמנים, בתיאטרון ובבתי קפה. המחיר היה 20 שקלים לחוברת”.

מאיפה הכסף לפרויקטים שלכם? הכסף ממכירת כתב העת ודאי שימש אתכם להפקת הגיליון הבא, והרי צריך לממן את האירועים.

“הדס עפרת נתן לנו תקציב בשביל הפקת “כפר פוטיומקין”. כדי שנוכל לשמור על העצמאות שלנו, ההסכם עם הדס היה שהוא שילם לנו על כמות מופעים במקום לשלם על ההפקה, אז היה לנו כסף מזומן שחלק הלך על הפרויקט וחלק הוקדש לכתב העת, וגם גייסנו תרומות, רובן קטנות, מחברים ובני משפחה. בשביל להוציא את הגיליון השני היינו חייבים למכור את הגיליון הראשון, כי לא רצינו לבקש חסויות מסחריות ולא תקציבים ממשלתיים ועירוניים”.

למעשה עד שקבלתם את החלל בבית הנסן לא קבלתם תמיכה מהעירייה או ממשרד התרבות.

“נכון, עד שנת 2009 לא לקחנו תמיכות רשמיות וכשהציעו לנו חסויות – סירבנו. זה לא שלא צריך תמיכה. היו לנו שתי סיבות לא לקבל את התמיכה – האחת, שמירה על עצמאות מוחלטת בעשייה שלנו מתוך אמונה שאם הדבר חשוב הוא יתקיים מעצמו ולא צריך תמיכה רשמית, והשנייה – לא לתת לגיטימציה למדיניות עירונית ו/או ממשלתית. כפי שתראי הדברים ישתנו בעתיד”.

מי השתתף בכתיבה בכתב העת?

דיאגו: “בראשון רק אנחנו. בשביל הגיליון השני, היות ולא הכרנו אמנים ואוצרים, פנינו להדס עפרת וביקשנו רשימה של אמנים שחיים בירושלים ועוסקים בתחומי האמנות שענינו אותנו – פרפורמנס, וידיאו ומיצבים. הגיליון השני הוקדש לאמנים ירושלמים שעובדים בתחומים אלה. היה לנו כסף להוציא את הגיליון אבל לא מספיק כדי לשלם למעצב אז אני למדתי איך לעצב כתב עת”.

לאה: “חשבנו שיהיה נחמד להוציא גם קלטת וידיאו שתתעד את העבודות – המיצגים והמיצבים. פנינו לאמנים שהיו ברשימה של הדס עפרת, נפגשנו אתם והראינו להם את הגיליון הראשון. לגבי הגיליון השני ביקשנו מהם לתת עבודה ל-VHS”.

דיאגו: “רבים מהאמנים ששיתפו אתנו פעולה ידועים מאד היום, אבל אז הם היו בראשית דרכם ואנחנו פגשנו אותם בבית שלנו ובחרנו עבודות. גילינו להפתעתנו שרובם לא הכירו אחד את השני. הצענו להם שנעשה השקה לגיליון והייתה התלהבות רבה. ביקשנו מהם להשתתף באירוע עם עבודה חדשה במרחב אחד אותו נקבע אתם והכניסה לאירוע תהיה על ידי רכישת גיליון, שיעזור לנו להוציא את הגיליון הבא. כולם הסכימו”.

לאה: “היה חשוב לנו שהאירוע, “הערה 2″, לא יתקיים בחלל של אמנות אלא בחלל אורבני אחר, ועשינו זאת בחצר סיידוף, שהיו בה אז בתי מלאכה וסטודיו של אמנים. המקום סמוך לשוק מחנה יהודה. החלטנו שהאירוע יתקיים ביום שישי בערב, למרות שזו הייתה תקופה של עימותים בין חרדים וחילוניים ותקופת האינתיפאדה השנייה. זה היה יום שישי 12 באפריל 2002. בשעת אחה”צ העברנו דברים למקום האירוע שאמור היה להיות מסיבה עם די.ג’יי ומוסיקה. שמחנו שהיום עובר בשקט, ואז התפוצצה מחבלת מתאבדת כ- 150 מ’ ממקום האירוע”.

לא רק שמתרחש פיגוע אלא שמראש אתם עמדתם לעשות אירוע ביום שישי בערב באזור שחיים בו חרדים ובימים של פיגועים. האם ביקשתם אישור מהעירייה או המשטרה, ממי שצריך?

“לא ביקשנו רשות מאף אחד. אולי מחוסר ידע, מתוך תמימות וחוסר הכרות עם הנהלים. היינו עדיין חדשים בארץ ועוד יותר חדשים בירושלים. פעלנו עם הרבה חופש, עשינו מה שרצינו בלי לחשוב יותר מדי. נפגשנו עם האמנים והעלנו את השאלה – האם להמשיך עם האירוע למרות הפיגוע? כולם עמדו על כך שנעשה את האירוע בלי ההיבט המוסיקלי והמסיבתי. היו שתי כניסות למתחם והבאנו שומרים שהתבקשו לא ללבוש מדים ולא לחשוף נשק, כמו כן, הם לא בדקו תיקים. וזה היה מהפך, אנשים נכנסו לאירוע ולא הפכו להם את התיק”.

לקחתם סיכון מסוים.

לאה: “האירועים עברו מפה לאוזן ולא נחשפו לקהלים רחבים, זה היה אירוע אמנותי ובאו למעלה מ-300 איש. זה היה מדהים לראות את האנשים מגיעים ומשלמים בשביל אמנות. היינו בהלם והבנו שיש צורך בסוג האמנות הזה.

דיאגו: “אנשים פחדו לצאת. יום שישי, יום של פיגוע, מרכז העיר משותק ומאות אנשים באים לאירוע אמנותי וקונים את הגיליון. לא ידענו איך כותבים הודעה לעיתונות אז שלחנו את ההקדמה ל”הערת שוליים”.

האם כתבו על האירועים בעיתונות הארצית ו/או המקומית?

“במשך השנים כתבו במקומונים ובעיתונים על האירועים ועל כתב העת. למשל אלברט סוויסה, סמדר שפי, דנה גילרמן, עוזי צור ואחרים. בסיום האירוע “הערה 2” היה לנו כסף לגיליון שלישי. היינו תמימים, חשבנו שכתב עת צריך לצאת ארבע פעמים בשנה ברצף, כל שלושה חודשים גיליון. הגיליון השלישי הוקדש לאמנות ה-Sound של אמנים, מוסיקאים ומשוררים. לגיליון המודפס צרפנו CD, והאירוע התקיים בבית ארגנטינה (אוגוסט 2002) וכדרכנו השתמשנו בכל החללים – גלריה, מסדרונות, חדרים – כל הבניין. מגיעים למעלה מ-400 איש שרוכשים את כתב העת”.

מה עשיתם ו/או הצבתם בחללים בבית ארגנטינה?

לאה: “הזמנו את האמנים והם אמרו באיזה חלל הם מעוניינים לעבוד, למשל דוד בהר פרחיה בחר בספרייה, תמי בן-תור באחד המסדרונות. אנחנו הופכים לאוצרים, ללא ידע וחשיבה אוצרית והתחלנו בבחירת החלל. נתנו חופש בחירת החלל לאמן. הפעולות שלנו לא נבעו מאיזה מקום של הבנה שמה שאנחנו נעשה יצור חיבור בין העבודות, סוג של נרטיב, שיהיה רצוף והקהל יעבור מעבודה לעבודה”.

דיאגו: “היה קטע עם עבודה של אילנה צוקרמן שיצרה מיצב סאונד בשם “ציפור על ציפור” ולא ידענו היכן לשבצו. ואז ראינו בפינת החדר קמין, הצענו לאילנה שנכניס את המיצב לתוכו ויצאה עבודה מדהימה עם אפקט אקוסטי מיוחד. גילינו שאנחנו נהנים מהחשיבה על חלל ומרחב והתחלנו לפתח חשיבה אוצרותית”.

לאה: “התהליך הזה התבטא חזק ב”הערה 4″ (דצמבר 2002) במוזיאון המחתרות, שם החלל מורכב, טעון ומאתגר”.

איך הגעתם למוזיאון המחתרות, מוזיאון שמוקדש לנושא מסוים ומעולם לא היו בו תערוכות של אמנות עכשווית

“הסתובבנו וחיפשנו בניין מתאים לעשות בו אירוע. חשבנו שזה בניין מעניין, שנבנה במחצית המאה ה-19 ושימש אכסניה לצליינים. התקשרנו ובאנו למקום. אמרנו לחיילת שהייתה שם “אנחנו שני אמנים וחשבנו לעשות פה אמנות”. היא אמרה שהמנהל איננו ולקחה מאתנו מספר טלפון. המנהל, יהודה אחי מרים, התקשר ואמר שישמח לפגוש אותנו. זה הרשים אותנו, הוא לא הכיר אותנו ואת העשייה שלנו, הגישה שלו הייתה חיובית. נפגשנו והוא התעניין באיזה גוף אנחנו עובדים. ספרנו לו מי אנחנו ואיזה אירועים כבר עשינו, אירועים שמשכו קהל רב. ואמרנו שמאד מעניין אותנו לעבוד במקום והוא מאד התלהב. רצינו להציג במקום 30 עד 40 אמנים בתנאי שאין התערבות בעבודות ובתכנים. לא הסכמנו שמוזיאון המחתרות יפרסם את האירוע. לנו היה חשוב לפרסם את האירוע בעצמנו ולומר שאנחנו מתארחים בחלל והחלל מארח אותנו, אבל זה אירוע עצמאי. לא רצינו שאף גוף ינכס לעצמו את הפעילות שלנו. יהודה הבין והסכים. כשהוא אמר שצריך לנסוע למשרד הביטחון אנחנו לא הבנו מה הקשר, לא ידענו שהמוזיאון שייך למוזיאוני משרד הביטחון. היססנו קצת אבל נסענו לפגישה בתל אביב. יהודה סיפר בהתלהבות רבה לקצין על הרעיון והאירוע, והוא אמר “בסדר, אבל שום עבודה לא תהיה בחדר הגרדום, ואם תשברו משהו אז תשלמו”. ואנחנו כלל לא ראינו את חדר הגרדום”.

לאה: “מה שעשינו עם יהודה היה “קול קורא פתוח”. עדיין לא הכרנו מספיק אמנים והזמנו אמנים לבוא לסיור ולהתרשם מהמקום ולשמוע את יהודה מספר את ההיסטוריה של המבנה ואנחנו דברנו על ההקשרים שמעניינים אותנו, בית כלא שהוא כלא פוליטי”.

דיאגו: “היה קל להגיע עם “קול קורא” להרבה אמנים דרך האינטרנט, והגיעו 120 אמנים, שחלקם שלח אח”כ הצעות. כאן אנחנו מנסחים את דרך העבודה שלנו. פוגשים 120 אמנים, כל מי שרוצה להציע הצעה נדרש להציע שתי עבודות לשני חללים, וזה מאפשר לנו לבנות נרטיב אוצרותי. העבודות הן תלויות-מקום Site specific”.

לאה: “תפיסת החלל כפי שהתבטא ב”כפר פוטיומקין” הייתה מרכזית עבורנו. הרי לא עשינו תערוכות עם עבודות תלויות על הקיר, אלא יצרנו חוויות בחלל וכל אמן קיבל תא וחלל. הם ידעו שאין תקציב ואין לנו הכנסה. כל הכסף שהיה הלך להפקת כתב העת “הערת שוליים 4″ . בסוף נבחרו 60 אמנים שהציגו 42 עבודות, חלקן בשיתוף ביניהם. ההפקה הייתה מורכבת וקשה”.

לאמנים היו הוצאות וההפקה לא נעשית בחינם, איך הסתדרתם?

“כל אמן כיסה את ההוצאות של עצמו. לא ציפינו לכסף מהגוף המארח. חפשנו ציוד והסתדרנו. האירועים היו מאד מושקעים מבחינה טכנולוגית ומבחינת האמנים. האירוע והפרפורמנס נמשכו לאורך שמונה שעות, יום חמישי 26 בדצמבר 2002. כל האמנים מופיעים על הכרזה של האירוע. אין הזמנות חינם לאף אחד, גם לא למשפחות שלנו, וגם לא לאוצרים חשובים ולפקידים בכירים בעירייה. כולם צריכים לקנות גיליון של “הערת שוליים 4”. רבים לא הבינו כיצד מארגנים אירוע רב משתתפים כזה ללא תמיכה של גוף מוסדי או מסחרי כלשהו. עמדת הקופה הייתה מחוץ למוזיאון לפי בקשתו של יהודה אחי מרים. האירוע יצר רשת של אמנים שעבדו ביחד ולחוד, אוצרים באו לראות מה חדש ולהכיר אמנים שעבדו אתנו ולעקוב אחריהם. התחילו לכתוב עלינו בעיתונות הארצית, למשל עוזי צור ודנה גילרמן. האירועים התחילו לקבל חשיפה רחבה, אנשים מדברים על האירועים ומצפים לשמוע על הבאים, ולאירועים הבאים כבר נוצר משהו כמו עלייה לרגל, כ-40% מהקהל הוא מחוץ לעיר, רבים מתל אביב. זה לא היה ברור מאליו, עדיין הייתה אינתיפאדה”.

לאה: “היה אמן שקרא לאירועים “פיגועי אמנות”. האמנים שאלו אם אנחנו מזמינים אוצרים כי זה חשוב להם. אנחנו לא הזמנו אף אחד, האמנים יכלו להזמין את מי שרצו אבל גם המוזמנים היו צריכים לקנות גיליון של כתב העת וזה יצר קצת אי הבנות. אוצרים החלו להתעניין באמנים ששיתפו אתנו פעולה. נוצר משהו מעניין”.

“לא עשינו תערוכות עם עבודות תלויות על הקיר, אלא יצרנו חוויות בחלל וכל אמן קיבל תא וחלל. האמנים ידעו שאין תקציב ואין לנו הכנסה. כל הכסף שהיה – הלך להפקת כתב העת הבא”

הזמנה לאירוע הערה 2. "האירועים עברו מפה לאוזן"

ארט פוקוס בא אחרי האירוע שלכם ואולי אתם פתחתם את הדלת של מוזיאון המחתרות בפניו.

“האירוע שלנו היה ביום חמישי 26 בדצמבר 2002. ביום ראשון באנו לפרק את שארית העבודות והחפצים ולקחת את הדברים שלנו. יהודה אחי מרים אמר לנו “סיימתי עכשיו שיחה עם סוזן לנדאו ממוזיאון ישראל, והם מעוניינים לעשות כאן את הביאנלה הבאה”. השיחה הזאת מתנהלת שלושה ימים אחרי האירוע שלנו. הם – אוצרי ארט פוקוס סוזן לנדאו ויגאל צלמונה – ביקרו באירוע שלנו וראו את האופציות במקום. סוזן אפילו כתבה בספר האורחים “היה מדהים”. ציפינו שיהיה נכון מצד האוצרים להתקשר אתנו. איך יכול להיות שתערוכה חשובה כמו ארט פוקוס נעשית על ידי שני אוצרים בכירים ממוזיאון ישראל ושניהם היו באירוע שלנו וראו מה הפוטנציאל של המקום בזכות האירוע שלנו ולא יוצרים קשר אתנו”.

דיאגו: “היינו מופתעים. לא שרצינו לעשות משהו בביאנלה. ואז יוצאת הודעה ראשונה לעיתונות על ארט פוקוס ובה נאמר שהולכת להיות תערוכה תלוית מקום site specific במוזיאון המחתרות, ומציינים את ההקשרים שאנחנו יצרנו שזה סיפור המקום. ואנחנו, כנראה עדיין תמימים, לא הבנו איך זה עובד, מדוע לא פרגנו לנו את הקשר הראשון למקום, מדוע לא יצרו אתנו דיאלוג הרי יצרנו משהו שהם אהבו, קבלתם את הרעיון מהאירוע שלנו. הם התעלמו מאתנו. שני האוצרים באו לאירועים רבים שלנו. צריך גם לומר בבירור העבודה של שחר מרקוס שהוצגה כאילו נעשתה במיוחד לארט פוקוס נעשתה מספר חודשים קודם לכן עבור “הערה 5”, שהייתה בחצר סרגיי במאי 2003. תערוכת ארט פוקוס נפתחה ב-4 בדצמבר 2003. כתבנו מכתב ל”סטודיו” והם ענו ומוטב לא להתייחס לתשובתם. החלטנו לעשות פעולה אמנותית ואז גילינו שהם לא האריכו את הבעלות על ה-domaine name באינטרנט של ארט פוקוס וקנינו אותו. להם יש אתר פיזי ולנו יש את האתר הווירטואלי.

מה אפשר לעשות באתר וירטואלי?

לאה: “בארט פוקוס היה חוזה חסוי שהאמנים היו צריכים לחתום עליו ואשר נתן זכות למוזיאון לבצע שינויים בעבודה באופן שלא תפגע ברוח המקום. האמנים ראו בכך צנזורה”.

דיאגו: “לדעתי משרד הביטחון הבין שהוא נתן לנו חופש אמנותי מוחלט ואולי הם לא אהבו כל מה שראו ולכן ביקשו לראות את העבודות של ארט פוקוס מראש”.

לאה: “החלטנו לשים בדומיין את המידע על החוזה החסוי ומאחר ולארט פוקוס לא היה אתר, הוצפנו באלפי כניסות מכל העולם. בינתיים התחלנו לחשוב ולתכנן את “הערה 5” בחצר סרגיי, בסמוך למגרש הרוסים, כלומר למשטרת הבירה ובית המעצר ולמשרדי החברה להגנת הטבע ומשרד החקלאות. כתגובה לארט פוקוס החלטנו להזמין כל אמן שיש לו עבודה פוליטית ביקורתית לבוא ולהציב את העבודה שלו בחצר. הגיעו כ-30 אמנים שהציבו עבודות ברוח בקשתנו. האירוע התרחש ביום חמישי 15 במאי 2003 ונמשך כ-8 שעות, עד חצות ומשך מאות מבקרים.

מאז “הערה 5” ועד ההערה האחרונה “הערה 11” היו עוד 5 “הערות”. ספרו בקצרה עליהם.

“ה”הערות” אורגנו לפי הדגם שפתחנו וחיפשנו עבורם אתרים מיוחדים ולא שגרתיים. למשל “הערה 6” הייתה במוזיאון מגדל דוד ונפתחה אחרי שהתבקשנו להוריד 2 עבודות מעוררות מחלוקת, סירבנו ושכנענו את ההנהלה והעבודות נשארו , “הערה 7” התרחשה במנהל קהילתי לב-העיר והייתה תוצאה של דיאלוג בין קהילה אמנותית לבין מרכז חברתי ותרבותי מקומי, “הערה 8” הייתה בבית הספר האנגליקני ברחוב הנביאים ששוכן בבניין שתוכנן על ידי קונרד שיק, כמו בית הנסן, ושימש בין השאר בית חולים, ונגעה בחיבור בין בית חולים ובית ספר, “הערה 9” שנקראה “סוגיה” כללה מפגשים ודיונים, ו”הערה 10″ התרחשה במוזיאון המדע ומשכה למעלה מ-2000 משתתפים”.

אתם כבר פעילים מספר שנים אבל אינכם יוצאים מירושלים. אמנם הצלחתם לגרום לכך שלאירועים החלו לבוא רבים מחוץ לעיר, אבל אינכם מייצאים את העשייה שלכם.

“יצאנו החוצה יותר כאמנים. הופענו בפסטיבלי שירה במיוחד בפסטיבל המשוררים במטולה ופסטיבל בת ים. בפסטיבל השירה במטולה 2005 העלנו מחווה למשורר היידי אברהם סוצקובר במלאות לו 92. הזמינו אותנו להרצות על המודלים שלנו, על דרך הפעולה העצמאית וההתמודדות עם בעיות תקציב. הוזמנו גם להרצות ולהופיע בחו”ל, אבל לא אצרנו תערוכות ואירועים בחו”ל”.

בפסטיבל תיאטרון רחוב בבת ים ב-2007 חזרתם לשורשים הארגנטינאים שלכם והצגתם את המיצג וסרט הווידיאו “קורותיה של בתיה מ”, בסגנון של טלנובלה, ז’אנר שנחשב נחות אבל מאד פופולארי לא רק בארגנטינה, גם בישראל ובארצות אחרות.

דיאגו: “עשינו מחקר על הז’אנר הפופולארי הזה. אנחנו גדלנו בתרבות הטלנובלות. זה הבית שלנו. עשינו את הסרט “קורותיה של בתיה מ” ב-2006, והצגנו אותו בפעם הראשונה בפסטיבל בת ים ב- 2007 בסוג של דרייב אין, מגרש חנייה בקרבת חוף הים, היה מסך והייתה במה שעמדנו עליה ודובבנו בעברית כי הווידיאו דיבר ספרדית. פה ושם היה תרגום אבל לא תמיד תאם את המקור, והייתה מוסיקה. בהקרנה הופיעה חוקרת שמדברת באנגלית על הטלנובלה ויש התייחסות למחקר אקדמי שנעשה על הז’אנר. כל המשפחה שלנו וחברים השתתפו בסרט. כל 6 שנים יש פרק חדש. לסרט היו עוד 2 חלקים כאשר החלק האחרון שצולם בבואנוס איירס ובבת ים הוצג אצלנו בבית במוסררה בנוכחות המשפחה כולל הילדים. זה היה שילוב של טלנובלה ו-home movie. פער הזמנים הגדול בין הפרקים מתאים לעשייה של slow-television, שבמידה מסוימת היא אנטי-טלוויזיה. מבחינת הצגת הטלנובלה בביתנו זה הפך להיות גם סרט תיעודי עלינו והגבול בין מציאות ודמיון מטושטש לגמרי. הטלנובלה נגעה בחיי המשפחה ובזוגיות שלנו. אנשים מאד התרגשו וכתבו לנו שזה נגע בהם אישית”.

דיאגו: “ישנו משפט שמופיע ב”כפר פוטיומקין” – “בתיאטראות הגדולים מפחדים לומר את האמת, מפחדים להפסיד קהל גדול, כאן במקום קטן אין לנו ממי לפחד”.

באירועי “הערה” היו לכם הכנסות ממכירת כתב העת, איך כיסיתם הוצאות של פרויקט כמו “קורותיה של בתיה מ” והצגתו בביתכם?

דיאגו: “הפרויקט נתמך על ידי עירית ירושלים והזירה הבינתחומית ואנשים שלמו דמי כניסה 50-60 שקלים. צריך להפריד בין אירועי “הערה” לבין פרויקטים כמו פסטיבל בת ים אליו הוזמנו ושלמו לנו. כשהתחלנו להפעיל את מרכז “מעמותה” בעין כרם פנינו לקרנות שונות. הגענו למסקנה שחשוב להמשיך בעשייה שלנו וב-2012 פנינו לראשונה לעירית ירושלים ולמנהל התרבות”.

בין העבודות שעשיתם מחוץ לירושלים אני זוכרת את מיצב הצלילים “אם תדברו אין זו אגדה”, שהוצג ב”צימר” בתל אביב , בפברואר 2009 כמה חודשים לפני שנכנסתם לבית בעין כרם.

“מה שעשינו ב”צימר” היה שיתוף פעולה עם אוצר סאונד פולני. זו הייתה שנת פולין-ישראל והיה שיתוף פעולה בין אוצרים,אמנים ואנשי תרבות ישראלים ופולנים. האוצר הפולני הגיע לסיור בארץ ופגשנו אותו. הוא סיפר לנו שיש לו רעיון לפרויקט לשנת פולין-ישראל שיוצג הן בישראל והן בגדנסק. הוא רצה לעשות עבודה על השפה העברית עם דוברי פולנית ישראלים. אנחנו הצענו להקליט עובדים זרים ופליטים, אנשים משולי החברה, שיאמרו את המשפט “אם תדברו אין זו אגדה”. המיצב הציג את השפה העברית כפי שהיא נשמעת מפיהם של מהגרי עבודה ופליטים ממדינות שונות ונותן קול למי שקולו אינו נשמע. ההקלטות שמשו מלחינים ישראלים ופולנים שכתבו 4 יצירות שהיו חלק מפסטיבל קונטמפו למוסיקה עכשווית ווידיאו ארט בתל אביב”.

לאירועים שלכם בא קהל רב. האם באו גם פלסטינים וחרדים?

“לאירועים הגדולים בא קהל רב, חרדים מעט מאד וערבים באו לאירוע במוזיאון מגדל דוד. היו אירועים שהשתתפו בהם אמנים ערבים ובאו חבריהם. אנחנו לא פרסמנו מודעות בערבית, כי לא היה לנו תקציב לתרגם ולא ניסינו לתת תחושה של נורמליזציה ביחסים. לא רצינו לעשות אירועים במזרח העיר כאילו “הכל נורמלי”. הגבול שלנו היה מוזיאון מגדל דוד. שם כן הצגנו תכניה בערבית. השיח שלנו הוא כלפי החברה היהודית ישראלית. לא רצינו להציג מציאות שלא קיימת”.

מאיפה אתם מנהלים את כל הפעילות הענפה הזאת?

“מהבית שלנו. אנחנו נוודים. ב-2007 הבנו שיש לנו הרבה אירועים וחלקם site-specific ורבים מהאמנים שעבדנו אתם באים לאירועים אבל הם כבר עזבו את ירושלים. חשבנו שאנחנו צריכים מקום קבע בעיר כדי שאנשים ידעו שיש מקום שמציע סדנאות, חדרי סאונד, תמיכה טכנית, בית מלאכה, דיאלוג בין אמנים וגם רזידנסי. פתחנו מודל שונה מאשר האירועים. תוך כדי המחשבות והעשייה הזאת החלטנו לארגן אירוע אחרון בשם “ההערה האחרונה או לפני שנהפוך לביאנלה” והוא היה “הערה 11” שהתרחש ב-11 באוקטובר 2007 בחללים שונים בעיר ובמרחב הציבורי, בלי לסגור רחובות ובלי משטרה. כ- 2000 איש נטלו חלק באירוע וכתב העת שהודפס ב-1500 עותקים אזל תוך שעות ספורות. אגב, החל מהגיליון הרביעי העלנו את כל הגיליונות ב-PDF לאינטרנט פתוח לכולם. החלטנו להפסיק להוציא לאור את “הערת שוליים” והתרכזנו בבניית תכנית להקמת מרכז אמנות. פנינו למספר קרנות שהכרנו כמו קרן אוסטרובסקי, נירית נלסון בקרן ירושלים, קרן ברכה, וקרן יד הנדיב. 3 קרנות נענו בחיוב, ונירית נלסון הציגה בפנינו את הבית של הציירת דניאלה פסל ז”ל, שנפטרה ב-2005 וביקשה בצוואתה להפוך את הבית בעין כרם למרכז שוויוני לאמנות, מקום לכולם. נירית חשבה שאנחנו מתאימים למטרה זו “כמו כפפה ליד”. התחילו מגעים בינינו לבין הקרן, הם רצו שנהיה עובדים של הקרן ומבחינתנו זה אבדן העצמאות ולא הסכמנו. אחרי שנה הגענו להסכם. הקמנו עמותה בשם “הערת שוליים” וכך שמרנו על העצמאות שלנו. אנחנו כקבוצה נשארנו סלה-מנקה, ואילו “מעמותה” הוא מרכז אמנות ומדיה ע”ש דניאלה פסל השוכן בבניין בעין כרם. סלה-מנקה הם הגוף המייסד והמנהל של “מעמותה”.

מי שיפץ את הבניין?

דיאגו: “קרן ירושלים והמשפחה. היה הסכם בין העיזבון של דניאלה פסל ז”ל לבין קרן ירושלים שהיה תקף ל-3 שנים. פתחנו את “מעמותה” בעין כרם באוקטובר 2009 והיה מדהים. המרכז הפך למעבדת מחקר, היו בו סטודיו וחדרי עבודה עם ציוד אלקטרוני. עשרות אמנים נהינו מהמקום, מספר אמנים ממדינות שונות שהו כאן בתכנית הרזידנסי. לצערנו בתום 3 שנים מסיבות של חילוקי דעות בין הקרן לבין מנהל העיזבון, שגם לא אהב את העשייה האוונגרדית והפוליטית שלנו, נאלצנו לעזוב. “מעמותה” בעין כרם נסגרה ביולי 2011. לדעתי הבניין עומד ריק”.

כירושלמית לשעבר אני זוכרת את הפעילות התוססת בבניין. האם תוך כדי עשייה אמנותית התחברתם בדרך כלשהי להיסטוריה של הכפר ולתושביו ?

“מהרגע שנכנסנו לבית בעין כרם כל ההיסטוריה של הכפר והנוכחים-נעדרים קבלו התייחסות, התחילו לדבר על השכבות והרבדים של הכפר, דברו על עין כרם לפני 1948. היה לנו קשר עם המנהל המקומי בעין כרם, יצרנו ארכיון של עין כרם, ועשינו פעילויות שקשורות במקום ונוצרו חיבורים עם אנשי המקום. וכשעמדנו לעזוב אנשים התענינו בסיבות”.

אחרי 3 שנים עם בית קבע אתם בודאי לא רציתם לחזור למעמד של נוודים.

“נכון, ושאלנו את עצמנו איך להמשיך. בדקנו כמה אופציות כולל הצעות מתל אביב. כשעולה האופציה של בית הנסן אנשים שהיו מעורבים במקום אמרו לנו שאנחנו מתאימים למקום, שהתחיל לאכלס גופים שעסקו במדיה וטכנולוגיה. נכנסנו למו”מ לא פשוט. למשל, המנהלים של המקום רצו לקרוא כל פרסום שלנו לפני שיפורסם ולא הסכמנו, זה היה פוגע בעצמאות שלנו”.

לאה: “בסופו של דבר החלטנו להיכנס ואני חושבת שבשבילנו זו הייתה החלטה נכונה. אנחנו כבר 3 שנים פה וחידשנו את החוזה לעוד 3 שנים. החלק שלנו זה המרתפים ולפעמים אנחנו יוצאים לפעילות בחוץ. אנחנו מגיעים לבית הנסן בנובמבר 2013, ופתיחת המרכז לאמנות ומחקר מעמותה במקום הייתה ב-31 בדצמבר 2013”.

אחרי שנות נוודות אתם מגיעים לגן עדן – חלל ותקציבים.

דיאגו: היה פרויקט בשם “גן עדן” Paradise Inn מלון גן עדן, שיצרנו שנתיים מאוחר יותר באוקטובר 2015 , בשיתוף פעולה עם אמנים נוספים שעבדו אתנו . הרעיון הוא “מלון גן עדן” לאורח יחיד. במשך תקופה של כמה חודשים נאספה בחצר בית הנסן פסולת אלקטרונית . האמנים גדרו את המקום והשאירו למבקרים פתחי הצצה לגן עדן. אנחנו לא ממש בגן עדן, אנחנו במה שהיה בית החולים של המצורעים, בית הנסן. אבל נכון, המקום נותן לנו הרבה אפשרויות”.

אתם צעירים מלזכור את הימים שעדיין מספר קטן מאד של חולים היו מאושפזים בבית חולים, מאוחר יותר כבר לא היו מאושפזים ופעלה במקום מרפאת חוץ.

דיאגו: “לא היינו כאן כשהיו עוד מטופלים. ב-2003 פנינו לאחות הראשית של בית החולים כדי לעשות אירוע. נפגשנו עם מי שהיה אחראי על בית החולים והוא סירב להכניס קהל לחללים השונים. הבניין היה במצב גרוע ולא התאים לכניסה של מאות אנשים. 10 שנים מאוחר יותר אנחנו כאן.
ל: כשהציעו לנו את חלל המרתף זה היה התגשמות חלום וסגירת מעגל”.

עברו כמעט 7 שנים מאז “הערה 11” והגיע שלב סיכומים ואתם יחד עם רונן אידלמן מוציאים ספר שנקרא “הערה, אמנות עצמאית בירושלים בתחילת המאה ה-21”.

לאה: “הספר סוקר ומתעד את האירועים ואת כתב העת “הערת שוליים”. יש בו פרשנויות, צילומים וקטעים מהעיתונות המקומית והארצית. השקת הספר נקראה “הערה 12: הערה היסטורית” והייתה בבית הנסן ב-7 ביוני 2014 ונמשכה יום שלם בהשתתפות אמנים רבים מתחומים שונים”.

“המוזיאון של העכשווי” – במה מדובר ?

דיאגו: “המוזיאון של העכשווי” הוא פרויקט מאד חשוב שהתחיל בעין כרם ב-2010 ובתערוכה הראשונה הוצגו עבודות שהתייחסו לתולדות הכפר עין כרם, לערכו ועתידו של הנוף “הפסטורלי, בבניין עצמו, ובהיסטוריה שלו . הבניין עומד על גבעה ומשקיף על ואל הכפר. אין בכפר זכר למה שהיה כאן לפני 1948. הבניין של דניאלה פסל ז”ל היה שייך להיסטוריון פלסטיני שלא סיים את בנייתו. בעין כרם אתה מוקף באתרי זיכרונות – יד ושם והר הרצל, במובן זה עין כרם היא אתר לשכחה. המשולש הישראלי של הזיכרון, המודע והתת- מודע, העיסוק בנוף, בג’נטיפיקציה שעין כרם עוברת, בהתפתחות עכשווית של המקום, בחלוקה של לפני 1948 ואחרי 1948 ועד 1951, ואילך. כל הסיפורים משולבים בסיור קולי. ה”מוזיאון של העכשווי”, כמן תיבת פנדורה, נפתח ונסגר נפתח ונסגר. התערוכה השנייה הוצגה במוזיאון חיפה לאמנות. “המוזיאון של העכשווי” נפתח מחדש בבית הנסן עם התערוכה “המחלקה האתנוגרפית” שעסקה במפגש בין אתנוגרפיה ואמנות, בין המסורתי לעכשווי, בין הלאומי לבינלאומי, ולהיבטים היסטוריים של המרחב הפיזי בו היא מתקיימת הלוא הוא בית החולים למצורעים. נקודת המוצא לתערוכה התרחשה לפני כ-100 שנה עם המשלחת האתנוגרפית למזרח אירופה אותה יזם והוביל ש. אנ-סקי. אנחנו עומדים להוציא ספר של כ-250 עמודים על החפצים האתנוגרפים שאספנו עם מאמרים של חוקרים חשובים כמו שלום צבר, יורם בילו, רחל אליאור, פרדי רוקם, גלית חזן-רוקם ואחרים. הספר דן בתערוכה הקודמת אבל יעסוק גם בתיעוד שיגע בתערוכה שתיפתח ב-27 באפריל “נופים נפקדים””. ²

מה עשה לכם המעבר לבית הנסן? אתם הפכתם ל”בורגנים מסודרים”.

“החוזה הוא אמנם ל-3 שנים וכבר הארכנו אותו בעוד 3 שנים. יש לנו חללים ומרחב, יש אפשרויות טכניות ומעבדה. אנחנו אוהבים את הרעיון שיש אופציה לרזידנסי שכולל סטודיו ותנאי עבודה אבל בלי מגורים (לא מרשים לגור במקום). אנחנו במצב יחסי טוב, אבל עדיין במלחמת הישרדות כלכלית מתמדת”.

מה זה “האקדמיה של העכשווי על שם ז’ואו דלגדו”?

דיאגו: “זאת תכנית הרזידנסי. אמנים מקבלים סטודיו וגישה למעבדה ובית מלאכה למשך 6 חודשים. יש מפגש שבועי שנמשך כמה שעות. בפרויקטים ובמפגשים משתתפים אמנים שונים, ויום עיון סוגר את התקופה”.

ולמה ז’ואו דלגדו?

דיאגו: “ז’ואו דלגדו הוא משורר ארגנטינאי ממוצא פורטוגלי שלא היה קיים באמת, ואנחנו אומרים שאם הוא לא היה קיים היה צריך להמציא אותו. זו דמות שמלווה אותנו לאורך כל התקופה”.

סוכת נצח, סלה מנקה. העבודה נרכשה לאוסף מוזיאון ישראל

כמעט 13 שנים אחרי המפגש לא מפגש שלכם עם אוצרי ארט פוקוס, נכנסתם בשער הראשי של מוזיאון ישראל. בסוף 2015 נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה ”גוף ראשון רבים, חדש באמנות עכשווית” באצירת ריטה קרסטינג. התערוכה הציגה יצירות עכשוויות מישראל ומחו”ל שעוסקות בחופש ביטוי, הגירה, דת ולאומיות, מעניקות מבט אקטואלי והיסטורי, מקומי ובינלאומי, על המתח שבין ה”אני” ל”אנחנו”. אתם העמדתם בתערוכה את “סוכת נצח”, שהיא פחון בדואי שנקנה ממשפחה אל-קורשאן, פורק, הובל משטח שבט ג’האלין באזור מעלה אדומים אל מוזיאון ישראל, הורכב מחדש, הפעם כסוכה תקנית עם סכך.

היצירה נקנתה על ידי קבוצת הרכישה “כאן ועכשיו” של מוזיאון ישראל. לפחון-סוכה הבדואי הזה יש משמעויות פוליטיות חברתיות שהלכו והעמיקו עם האירועים בשטח המחייה של הבדואים בנגב, בבקעה והריסת המבנים באזור מעלה אדומים. ספרו על צמיחת והתפתחות הרעיון.

דיאגו: “אני מצטער שלא התפתחו דיאלוג ושיחה בינינו אז (עם אוצרי ארט פוקוס, 2003). האוצרת ריטה קרסטינג לקחה את הסוכה לתערוכה. מי שיזם ודחף לרכישת הסוכה היה האוצר לאמנות ישראלית אמיתי מנדלסון בתמיכת ריטה קרסטינג, אוצרת לאמנות עכשווית, מירה לפידות, אוצרת ראשית של אגף בצלאל, וג’ימס סניידר, המנכ”ל. אנחנו התחלנו להתעסק עם הסוכה הזאת ב- 2014. הוזמנו להעמיד סוכה בבית הנסן. רצינו להקים איזה שהיא סוכה מגניבה, רצינו לעסוק בנושאים אקטואליים – פליטות ונוודות, סוכות במדבר. בחרנו לעסוק בפליטות ונוודות של הבדואים בשטח C. פגשנו את בעלי הסוכה בתיווך של חבר שקישר בינינו. ספרנו להם על הרעיון והם ספרו לנו על החיים והמציאות שלהם. הרעיון נראה להם חשוב, בגלל האפשרות לספר את הסיפור שלהם בלב ירושלים – חיים של נוודות, בלי מים ובלי חשמל, בלי מבנה קבע כי לא מקבלים אישורים לשום בנייה, ואז רוב הבנייה נהרסת על ידי המנהל האזרחי ונבנית שוב, וגם אפשרות להרוויח קצת כסף. הפחון הוכנס לארץ כ”פסולת בניין” והורכב מחדש על ידינו בשיתוף האמנים ישעיהו רבינוביץ ואיתמר מנדס-פלור. בסוכות הסוכה תפקדה כסוכה בחצר בית הנסן. כבר אז חשבנו שהיא צריכה להיות באוסף מוזיאון ישראל. אף פעם לא פנינו למוזיאון והפעם פניתי לאמיתי מנדלסון בבקשה שיבוא לראות את הסוכה כי היא חשובה וצריכה להיות אצלם. החל תהליך והרכישה אושרה. מחצית מהסכום שקבלנו עבר למשפחה הבדואית שבנתה לעצמה בית ופתחה תיירות מקומית ויש לה גם אתר אינטרנט. בעת העמדת הסוכה בתערוכה הג’האלין היו שותפים בהצגת תנאים – הם ביקשו שהטקסטים יספרו את הסיפור שלהם ויופיע בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית. אנחנו שומרים על קשר אתם”.

בפרויקטים שונים שלכם אתם הולכים על חבל דק מבחינת ההתייחסות להיסטוריה המקומית, לסכסוך ולבעיות אחרות. האם קרה לכם שסירבתם לעשות עבודה מסיבה כלשהי?

“פעם אחת, היה מקום שהטיל מגבלה ואסר לעסוק בשואה, למעשה לא היה צריך להיות קשר לשואה אבל בגלל הבקשה שלהם, סירבנו כי לא יכולנו לבקש מראש מהאמנים לא לעסוק בנושא כל כך מהותי. זה שונה מהבקשה שביקשו במוזיאון המחתרות שלא נעבוד בחדר הגרדום או במינרט במוזיאון מגדל דוד”.

כירושלמית לשעבר, כשאני באה לעיר יש הרבה “רעש” של עשייה אמנותית אבל אני לא מוצאת יותר מדי גלריות לבקר בהן ופסטיבלים הם באמת “רעש”. איך אתם מתארים את סצנת האמנות הנוכחית בירושלים? האם אתם מרגישים שנוצרה אווירה שמחמירה עם תכנים.

דיאגו: “המציאות בירושלים קשה והאמנים ממשיכים לעזוב. יש יוזמות ויש תקציבים שמאפשרים לאמנים להישאר כאן תקופה, אבל חלק מהתקציבים מלווים באג’נדה מסוימת ויש האמנים שלא יכולים להסכים לה. יש הרגשה כאילו דברים מתרחשים כאן, אבל בו זמנית יש תחושה שפעם בירושלים הייתה סצנת אמנות יותר ביקורתית ומעוררת, והיום יש הרבה פחות מתוך עצם העובדה שהתקציבים לא מאפשרים ביקורת חשופה וישירה”.

לאה: “עיקר הפעילות בירושלים היא בקבוצות כמו “בית ריק” ו”פנדורה”. גלריה ברבור ממשיכה בפעילותה. העירייה מצד אחד תומכת ומצד שני מתחילה להפריע. כל מה שקשור לאורח חיים החילוני נעשה קשה יותר. יש גופים שמקדמים אג’נדות מסוימות ויש יוזמות פרטיות כמו “עונת התרבות” שמביאה הרבה מבקרים לעיר אבל אינה תומכת בעשייה האמנותית המקומית, אין להם השפעה על עולם האמנות המקומי. אני מנסה לומר שיש עכשיו תמיכה אבל התמיכה היא בדברים מסוימים של תרבות בעיקר פסטיבלים, ונעשה קשה יותר לעשות דברים ששומרים על רוח ביקורתית”.

דיאגו: “לנו יש מזל לעת עתה, יש תקציבים ואין התערבות. אפשר לספור על יד אחת גופים שפועלים בעיר במשך שנים בתחום האמנות. אין כמעט גלריות מסחריות, אין סצנת אמנות כמו שרואים בתל אביב. הפסטיבלים הם אירועים חד פעמיים ללא השפעה מקומית לטווח ארוך”.

מה הפרויקט הבא שלכם?

“תערוכה בשם “נופים נפקדים” שתיפתח בבית הנסן ביום חמישי 27 באפריל 2017. התערוכה היא המשך של הפרויקט “סוכה לנצח”, שעבורו רכשנו את הפחון ממשפחה משבט הג’האלין הבדואי, היום באוסף מוזיאון ישראל . בנוסף נציג בתערוכה העתק מדויק של סוכת דלר העשויה מעץ ומצוירת (המקור “סוכת דלר” ממחצית המאה 19 נוצר בגרמניה ונמצא במוזיאון ישראל). יחד עם האמנים ניר יהלום, קטורה מנור ומקס אפשטיין, בנינו העתק מדויק של הסוכה, ואחרי שקראנו עליה, האמנים נסעו לפישאך, עיירה קטנה שבה נבנתה הסוכה המקורית ותעדו את הביקור והפגישות בסרט ווידיאו. בשובם ציירו את הסוכה מתבססים על המקור עם שינויים שונים. התערוכה עוסקת בדיאלוג בין סוגי ארעיות, בין נוודות לבעלות, בין נופים נפקדים לנופים ממשיים”.

מה נשאר לכם מארגנטינה?

“הרבה. אנחנו קשורים מאד לתרבות, לספרות ולמוסיקה. אנחנו מדברים עם הילדים ספרדית ונהנים מאד משילוב התרבויות”.

“…מטרת כתב-העת היא להסיט לרגע את מבטו של היחיד מן המציאות התרבותית השולטת, אשר בעיני חברי המערכת אינה אלא ברובה תרבות שולית. משימתה של הערת שוליים היא להביא לחשיפה של יצירות אמנות שנוצרו הרחק מן הזרמים המרכזיים הקיימים”.

(מתוך: דבר המערכת לגיליון “הערה 1” , בתוך : הערה, אמנות עצמאית בירושלים בתחילת המאה ה-21, עורכים רונן אידלמן ו— , Sala-Manca ירושלים, 2014, עי’ 31)

 

הראיון התקיים במרץ 2017, בבית הנסן בירושלים.

1) מקור השם “כפר פוטיומקין” במעשה של הנסיך הרוסי גרגורי אלכסנדר פוטיומקין בדרום רוסיה, ואשר לכבוד ביקורה של הצארית יקטרינה השנייה באזור, הוא הקים במהירות חזיתות מדומות של בתים על גדות הנהרות בהן הפליגה הצארינה. תפאורות ריקות שנועדו ליצור רושם של יישובים חדשים, כלומר אחיזת עיניים.
2) הספר “המחלקה האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי” יצא לאור בסוף אפריל 2017.

ד: לנו יש מזל לעת עתה, יש תקציבים ואין התערבות. אפשר לספור על יד אחת גופים שפועלים בעיר במשך שנים בתחום האמנות. אין כמעט גלריות מסחריות, אין סצנת אמנות כמו שרואים בתל אביב. הפסטיבלים הם אירועים חד פעמיים ללא השפעה מקומית לטווח ארוך.

 

הקליקו לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook