סוזן לנדאו: “אוצרים לא יצירתיים כמו האמנים אבל יש יצירתיות במחשבה מקורית על תערוכה, בבחירת העבודות, ובארגון שלהן בחלל”

סוזן לנדאו בשיחה עם כרמלה טייכמן על תחנות בחייה ודרכה המקצועית במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב
סוזן לנדאו, מתוך עמוד הפייסבוק של מוזיאון תל אביב
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

צילום: סוזן לנדאו, מתוך עמוד הפייסבוק של מוזיאון תל אביב

“המוזיאון קיים בשביל הקהל. כמו כן הוא נועד לפקוח את עיניהם של אמנינו הצעירים. אין אנו יכולים לשלוח 100,000 איש לחו”ל כדי לבקר שם בתערוכה חשובה, אך אולי אפשר להביא את התערוכה לישראל..”

חיים גמזו בראיון למיכאל אוהד¹

סוזן לנדאו, למרות שאנחנו מכירות שנים רבות, אני יודעת מעט מאד על ילדותך ונעוריך.

“נולדתי ב-1946 בצ’כוסלובקיה. אבי היה עו”ד כמו אביו וכמו סבו. נטיות אמנותיות היו במשפחת אמי. לסבי, שלא הכרתי, היה תחביב: הוא ארג שטיחים כשהוא ממציא את הדוגמאות. לא זכיתי לראות את העבודות שלו שנעלמו בשואה. למדתי בבי”ס תיכון לאמנות בברטיסלבה ובחרתי במגמת עיצוב”.

את מסיימת את הלימודים ותוך שנים ספורות את בישראל. מה הביא אותך לארץ?

“במקרה ולא במקרה. בתקופת אביב פראג (1968) אפשר היה לקבל דרכון ליעד אחד “במערב”. שתי קבוצות של סטודנטים יהודים התארגנו לנסוע לישראל. לא גדלתי במשפחה ציונית אבל ישראל סקרנה אותי. הייתי בת 22 ונשואה כמה חודשים. בעוד אנו מתארגנים לנסיעה המצב החל להתדרדר וידענו שימיו של אביב פראג ספורים. היה לי הסכם עם הורי, שאני בת יחידה להם, שאם קורה משהו אני לא חוזרת. פול, בעלי אז, קיבל דרכון לגרמניה. הגעתי לישראל ב-31 ביולי 1968 ישר לקיבוץ כפר מסריק. בתמורה לעבודה ארגנו לנו טיולים בארץ, כולל ביקור בחברון ובעזה. לא היו לי תכניות להישאר כאן. ב-22 באוגוסט הייתי תורנית מטבח, ואז הודיעו לנו שהרוסים פלשו לצ’כוסלובקיה. אני חושבת שהדמעות שלי שטפו את הכלים. אני בישראל, פול בגרמניה והורי שם. 5 ימים מאוחר יותר קבלתי הודעה ממשרד החוץ שהורי נמצאים בווינה. חשבתי שלאבי, שהיה אז בן 60 ועו”ד, יהיה יותר קל להסתדר בארץ דוברת גרמנית, אבל כעבור מספר ימים הם הגיעו לארץ והחלו דרכם באולפן לאקדמאים בנצרת עילית”.

תוך מספר חודשים הפכתם למשפחה של מהגרים, איך היה תהליך ההיקלטות בארץ?

“עברנו שנים קשות מאד, רק בשנים האחרונות לפני מותו אבא עבד כעורך דין לעניינים שונים הקשורים לפנסיות מגרמניה. אימא למדה עברית די מהר, אבא לא כל כך. אימא עבדה במעבדה של מכון רנטגן פרטי. פול הגיע מגרמניה”.

אתם זוג צעיר באמת חסרי כל, הגעת לכאן עם מזוודה אחת. מה מסלול התלאות שלכם?

“מהקיבוץ עברנו למעונות סטודנטים בנווה שאנן בחיפה שם התחלנו ללמוד עברית. היינו במצב כלכלי כל כך גרוע שחברי קיבוץ היו מביאים לנו פרות וירקות. דמי הכיס הספיקו למנה יומית של פלאפל. היינו תופסים טרמפים מנווה שאנן למקום הפלאפל וחזרה”.

אתם לומדים עברית. האם היו לכם תכניות להמשך הדרך?

“רצינו להמשיך את הלימודים שלנו. פול למד מוסיקולוגיה ואני תולדות האמנות. היה ברור שצריך לעבור לירושלים. התקבלתי לחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית ע”י פרופ’ ברש. פול סידר לנו מעונות לסטודנטים נשואים בירושלים, רק הוא לא אמר לי שזה במזרח העיר. ב-2 בנובמבר 1968 אנחנו מגיעים למזרח העיר בעיצומה של הפגנה סוערת. הלכנו עם המזוודות ברגל ל”ניו אוריינט האוס”, מלון שהאוניברסיטה שכרה, ושהפך למעונות סטודנטים. זה היה סוריאליסטי. בלילות היה עוצר והיינו מתגנבים למעונות. לאחר זמן עברנו לדירת סוכנות ברחוב שטרן בקרית היובל בירושלים”.

איך התפרנסתם בזמן הלימודים?

“פול עבד, וגם אני. מצאתי עבודה באנציקלופדיה העברית בתור מאיירת מפות ושרטוטים. היו שם תנאים טובים והם אפשרו לי להמשיך בלימודים. עבדתי שם כמה שנים ובו זמנית עבדתי במשרדי אדריכלים, וגם עבור פרופסור לכימיה שהיה צריך שרטוטים מדויקים של נוסחאות כימיות”.

10 שנים אחרי עלייתך לישראל, ב-1978, את מתחילה לעבוד במוזיאון ישראל.

“למדתי עם ד”ר אהוד לב, שהיה רשם המוזיאון. הוא סיפר לי שהוא עומד לצאת לשנת שבתון ואם מעניין אותי למלא את מקומו במשך 10 חודשים. הכרתי את המוזיאון, הספרייה הייתה ביתי השני, וידעתי שאני רוצה לעבוד במוזיאון וזאת הייתה הזדמנות. באותו זמן הייתי כבר בלימודי תואר שני ופרופ’ זיוה מייזליש שאלה אותי לגבי המשך דרכי. אז המציאו את ההתמחות, בה סטודנטים עבדו יום בשבוע במחלקה כלשהי במוזיאון. התחלתי לעשות התמחות במחלקה להדפסים ורישומים ועשיתי עבודות שונות מסידור קופסאות ועד להכנת מוצג החודש וכן תערוכה קטנה. ואז בא אהוד עם ההצעה. היה קשה להחליט – באנציקלופדיה הייתה לי קביעות, ובמוזיאון – שום הבטחה לעתיד. בחרתי במוזיאון”.

רק התחלת לעבוד במשרד הרשם והנה ב-1978 את אוצרת את תערוכת “אדריכלות במנורות חנוכה”. הכיצד?

“צרוף מקרים. הגיעה תרומה למוזיאון והיה צריך לעשות מיד תערוכה של אמנות יהודית. משום מה שאלו אותי אם אני מוכנה לעשות את התערוכה. חיפשתי רעיון שלא אצטרך בו ידע ביהדות אלא מה שאני כן יודעת כמו אדריכלות. התחלתי לחפש השוואות בין האלמנטים האדריכלים בחנוכיות לבניינים בארצות מוצאם ומצאתי חומר מרתק. המוזיאון זלזל בתערוכה ונתן לי שטח קטן מתחת לספרייה, ויחד עם המעצבת תלמה לוין העמדנו תערוכה שהייתה בנויה על השוואות בין חנוכיות לצילומי מבנים. גם הקטלוג לא היה מושקע, ובכל זאת הוא הודפס ב-8 או 9 מהדורות. התערוכה הצליחה. בתקופה הזאת נורית שילה-כהן שהייתה עוזרת לאוצר הראשי מרטין וייל, עזבה והתפקיד הוצע לי”.

מה קרה לקריירה שלך כ”רשמת” במוזיאון ישראל?

“לא סיימתי אפילו את 10 החודשים. בפברואר 1979 קבלתי את התפקיד של עוזרת לאוצר הראשי. באותה תקופה לא היו אוצרים למחלקות שונות ויונה פישר קיבל תפקיד של יועץ. לא הייתה חלוקה למחלקות כמו שאנחנו מכירות. הפכתי להיות כולבויניקית. עשיתי תערוכות מהאוסף, פרויקטים של אמנים אורחים ועוד. ב-1981 יורם רווין, שהיה מנכ”ל המוזיאון, עזב ומרטין וייל התמנה למנכ”ל החדש. התמנתה אוצרת ראשית חדשה ובשבילי זאת הייתה מפלה. האוצרת הראשית החדשה רצתה רק שאבדוק בשבילה הערות בספרות על old masters, שהיא כתבה עליהם. שקלתי לעזוב”.

מרטין מאד העריך אותך, לא היה מצב שהוא ייתן לך לעזוב.

“אמרתי למרטין שאני שוקלת לעזוב והוא בא אלינו הביתה, ואמר “את נולדת לעבוד במוזיאון, ואין מצב שתעזבי”. אז הוחלט לפצל את המחלקה לאמנות מודרנית לשניים – מודרנית ועכשווית. היה מכרז וב-1982 וקבלתי את תפקיד אוצרת לאמנות עכשווית”.

“אמרתי למרטין וייל שאני שוקלת לעזוב והוא בא אלינו הביתה, ואמר “את נולדת לעבוד במוזיאון, ואין מצב שתעזבי”. אז הוחלט לפצל את המחלקה לאמנות מודרנית לשניים – מודרנית ועכשווית. היה מכרז וב-1982 וקבלתי את תפקיד אוצרת לאמנות עכשווית”

איך התחלת לבנות את האוסף של האמנות העכשווית? איך פתחת את היכולת לזהות אמנים בראשית דרכם כבעלי פוטנציאל לעתיד?

“חשבתי שלמחלקה ישנם שני מסלולי פעילות – אחד לבנות תכנית תערוכות והשני – לבנות אוסף. היה אוסף קטן ומקרי. וכמובן לא הייתה קרן רכישות. כל יצירה שרציתי לרכוש היינו צריכים למצוא תורם או תורמים, וזה לקח זמן. חשבתי שאנחנו צריכים באוסף עבודה של Robert Gober והעבודה עלתה אז 70,000$, הגלריה והאמן היו מוכנים לחכות שנאסוף את הכסף, וזה לקח שנה וחצי עד שהרכישה מומשה. התחלתי לרכוש עבודות של אמנים בראשית דרכם שהיו מבטיחים בעיני. בשעתו האוצרים עסקו גם בגיוס תרומות לרכישות”.

מתי נולד הרעיון של קבוצות רכישה למטרה מסוימת, כמו אמנות עכשווית, אמנות ישראלית?

“הרעיון של יצירת קבוצות רכישה החל להתפתח עוד בתקופת הניהול של מרטין וייל, וקיבל תאוצה עם בואו של ג’ימס סניידר. המשכתי לקנות יצירות שמסננת הזמן לא התאכזרה אליהם”.

זה לא רק בזכות הכסף, זה גם בזכות העין שלך ויכולת הזיהוי של האמנים.

“אז לא הייתי ממש מודעת לכך. למשל דמיאן הירסט, רק ממנו נודע לי שמוזיאון ישראל היה המוזיאון הראשון בעולם שקנה יצירה שלו”.

בשלב זה את אוצרת לאמנות עכשווית ואין לך קשר לאמנות ישראלית?

“אין לי קשר לאמנות ישראלית במובן המחלקתי. ובכל זאת כשפתחנו את ביתן המאה ה-20 ב-1990, חשבתי שצריך להציג אמנים ישראלים יחד עם אמנים בינלאומיים”.

היית צריכה לחכות עד שקבלת את התפקיד של אוצרת ראשית של האגף לאמנויות (1998) כדי לשלב את האמנות הישראלית העכשווית עם האמנות הבינלאומית העכשווית.

“חשבתי שזה לא נכון לעשות את ההפרדה הזאת. מוזיאון ויטני בניו יורק, שהוא קודש לאמנות אמריקאית, מחפש כל הזמן דרכים להציג גם אמנים לא אמריקאים. אני חושבת שצריך לשלב את האמנות הישראלית עם האמנות הבינלאומית”.

ב-2010 מוזיאון ישראל המחודש נפתח והנה יש לנו תצוגת קבע של אמנות ישראלית, ותערוכות פתיחה שמשלבות אמנות בינלאומית ואמנות ישראלית.

“פתיחת המוזיאון המחודש הציגה קו חדש בשילוב בין האמנות הישראלית והבינלאומית, ובו זמנית, הצגת אוסף קבוע של אמנות ישראלית היה אירוע חשוב מאד”.

נקפוץ בזמן: מוזיאון תל אביב לאמנות חזק באמנות ישראלית וחלש באמנות עכשווית, יש לו אוסף טוב באמנות מודרנית. האם את רוצה גם פה לשלב בין האמנות הישראלית לאמנות הבינלאומית?

“בשלב זה, זה מתאפשר דרך התערוכות. אני אשמח אם נוכל לעשות זאת גם בתצוגת הקבע. אך לדאבוני אין מספיק עבודות עכשוויות רלבנטיות בהקשרים מסוימים. גם בתערוכת האוסף הקטנה שעשיתי (“בשיחה: מבחר יצירות עכשוויות”) שלבתי אמנים ישראלים ובינלאומיים ונאלצתי לבקש כמה השאלות. זה קו שאני מאמינה בו”.

נחזור למוזיאון ישראל. ספרי לי על שנות העבודה על חידוש המוזיאון.

“חמש השנים של התכנון ושלוש השנים של הביצוע – היו מהתקופות החשובות והמשמעותיות בחיי המקצועיים. עמדתי בראש אגף שיש בו עשר מחלקות שכוללות כ-35 אנשי צוות. עבדנו עם 4 מעצבים שונים בו זמנית. אני שמחה שזכיתי לעבוד על פרויקט ההתחדשות של המוזיאון שאפשר לי להגשים הרבה חלומות”.

במשך השנים אצרת תערוכות רבות, ספרי לי על כמה מהן.

“אספר דווקא על תערוכה שלא זכתה להתייחסות, “השתקפויות” (1992), תערוכה קבוצתית של אמנים צרפתיים בני זמננו. אז פרסום של תערוכה נעשה לפי החלטת המנכ”ל, והוא לא חשב שהתערוכה תמשוך קהל . הרגשתי תסכול אמתי. זו הייתה תערוכה טובה מאד שזכתה להתעלמות מוחלטת מצד העיתונות והביקורת. אזכיר עוד תערוכת יחיד של אנסלם קיפר ב-1984, ואחת מתערוכות הפתיחה של המוזיאון המחודש “פעימות” “Still/Moving” , שבחנה את האלמנט של התנועה דרך עבודות מיצב, וידאו וצילום, כולן מן האוסף”.

מוזיאון ישראל המחודש נפתח ב-25 ביולי 2010, וב-2011 את בדרך למוזיאון תל אביב לאמנות.

“כמעט, הודעה רשמית יצאה בפברואר 2012”.

היית שנים ספורות לפני היציאה לפנסיה ולא היית עוזבת, אלא ש…

“כשהסתיים פרויקט ההתחדשות חשבתי על המשך הדרך מחוץ למוזיאון, אבל באו התערוכה של בויס ועוד פרויקטים, והחלטתי להישאר עד הפנסיה. ואז הגיעה ההצעה שקשה היה לעמוד בפיתויה”.

הם פנו אליך או את פנית אליהם?

“בוודאי שלא אני פניתי אליהם. יו”ר וועדת האיתור של מוזיאון תל אביב לאמנות עו”ד חיים סאמט צלצל למוזיאון ישראל וביקש להיפגש. חשבתי שהם רוצים להתייעץ אתי לגבי מועמדים לתפקיד המנהל. בפגישה הוא הציע לי את התפקיד. גם בפגישה השנייה עם סאמט עדיין לא החלטתי”.

האם בפגישה השנייה הם התחילו להבטיח לך הבטחות, שאת חלקן לא יקיימו לעולם?

“לא. אמרתי להם שאם הם מחפשים אדם כמו מוטי עומר ז”ל, אני לא הכתובת. כל התפיסה שלי את המוזיאון והאמנות שונה לחלוטין משלו. סאמט ביקש שאפגש עם וועדת האיתור. הייתה שיחה נעימה, ואז החלטתי, היה כמובן צריך לקבל את האישור של מועצת המנהלים”.

למעשה הממונה עליך הוא ראש העיר. האם גם הוא הבטיח לך הבטחות?

“ידעתי שאני נכנסת למקום שיש בו הרבה בעיות בתחומים שונים, שאצטרך להתמודד עם הרבה נושאים, ועדיין היו לי הפתעות וגילויים, והיה לי יותר קשה ממה שחשבתי. ואת יודעת שתמיד עבדתי קשה”.

“ידעתי שאני נכנסת למקום שיש בו הרבה בעיות בתחומים שונים, שאצטרך להתמודד עם הרבה נושאים, ועדיין היו לי הפתעות וגילויים, והיה לי יותר קשה ממה שחשבתי”

בעולם האמנות הישראלי היו תגובות מאד חיוביות למנוי שלך : גדעון עפרת אמר “בחירה מבריקה ומעולה”, גליה יהב כתבה “זוהי המשרה הבכירה ביותר בעולם האמנות שנמצאת בידי אישה”, יהושע סימון אמר “…ברמה המקצועית זה מינוי מעולה”. ² אבל היו הפגנות של אמנים ישראלים.

“ההפגנות התחילו לפני שנכנסתי לתפקיד ולא קשורות אלי. עם קבלת התפקיד הזמנתי את נציגי אגודת הציירים והפסלים לפגישה. הגישה שלי היא פתיחות והקשבה. אני לא שייכת לקליקות, לא השתייכתי ולא אשתייך. קנה המידה היחיד שעומד לנגד עיני הוא האיכות. אני פתוחה לרעיונות והצעות של הצוות וגם מחוץ למוזיאון. אני גם מצפה שאנשי הצוות ייקחו יותר אחריות ויהיו עם “ראש גדול””.

האם מצאת לוח תערוכות מתוכנן? זכור לי שהאמן דניאל שושן תבע את המוזיאון על ביטול תערוכתו.

“מרגע שמוטי חלה היה כאן פורום של אוצרים בכירים + דורון סבג שניסו לנווט את התוכנית. במשך כחצי שנה המשכתי לעבוד במוזיאון ישראל ויום בשבוע הייתי במוזיאון תל אביב לאמנות. רציתי להכיר את הצוות, את התכניות, את נוהלי העבודה ואת האוספים. היו תערוכות שהקמנו תוך זמן קצר כמו התצוגה בביתן הלנה רובינשטיין של הטרילוגיה הפולנית של יעל ברתנא. בדקתי פרוטוקולים של ישיבות. הורדתי תערוכות שלא היו בהתאם לקו שלי. התחלתי לבנות תכנית חדשה. שיניתי את השפה הגרפית של המוזיאון”.

מה גודל הצוות הנוכחי?

“הצוות האוצרי קטן, בסה”כ 17 אוצרים, אוצרי משנה ועוזריהם. ויש לנו שלושה בנינים עם יותר מ-30 תערוכות בשנה. אנחנו מעסיקים מעצבי חוץ ולעיתים גם אוצרים אורחים. הקטלוגים מופקים בחוץ”.

מה התקציב של המוזיאון לשנת 2014?

“ההתפלגות היא: 33% עירית ת”א, 30% הכנסה עצמית – דמי כניסה, אירועים, השכרת שטחים פתוחים ואודיטוריום, חנות ומסעדה. משרד התרבות כ-3% , וכל השאר – גיוס תרומות. קשה מאד להשיג חסויות. מפעל הפיס נותן מדי פעם מענקי השתתפות בקטלוגים של אמנים ישראלים”.

המוזיאון עירוני וכולנו חיים בחודשים האחרונים את הסיפור של מרכז מאירהוף ברחוב דובנוב.

“הבניין שייך לעירייה. לפני שנים היה שם בית ספר ואז לא היו ילדים באזור, והמקום ניתן לסדנאות של המוזיאון. העיריה במצוקה כי “חזרו הילדים” לאזור וצריך גני ילדים. בהתחלה דרשו לפנות 4 כיתות ואחרי מו”מ הסתפקו ב-2. יש לנו פתרון חילופי והלימודים גם בשתי הסדנאות ימשיכו כמתוכנן”.

האם הייתה למוזיאון מדיניות רכש ומה המדיניות עכשיו?

“לא ממש. נרכשו עבודות בעיקר עבור המחלקה לאמנות ישראלית. הקמנו קבוצת רכישה לאמנות ישראלית ו-3 האוצרות של אמנות ישראלית, הדפסים ורישומים וצילום מציגות בפני הקבוצה עבודות לרכישה. זה עובד מצוין וכבר בשנה הראשונה – 2014 – רכשנו 14 יצירות”.

מי ואיך מקבלים החלטות על תערוכות?

“הקמתי פורום שמורכב מ-3 אוצרים בכירים ואנחנו דנים בכל תערוכה והצעה שעולה. אם אנו מאשרים, ההצעה מוצגת בפני וועדת תערוכות ואוספים, שהיו”ר שלה הוא דורון סבג, ואנשים מחוץ למוזיאון והיא מאשרת סופית תערוכות”.

את כבר שנתיים וקצת פה, האם גיבשתם לוח תערוכות לכמה שנים קדימה?

“יש לנו תוכנית תערוכות עד 2017, כמעט מלא. כפי שאת יודעת לוח התערוכות לעיתים משתנה, אבל הבסיס קיים. בשנה שעברה היו במוזיאון 34 תערוכות, שזה הרבה מאד. 3 בנינים עם 13 חללים לתערוכות מתחלפות”.

מאז שאת בתפקיד היו מספר תערוכות בינלאומיות גדולות כמו דאגלס גורדון, ויק מוניס, ג’ף וול, ג’ואנה ושקונסלוש, ועוד.

“נכון. זה חלק מהתפיסה שלי להציג אמנות בינלאומית במוזיאון שהוא חזק מאד באמנות ישראלית, וצריך למצוא את האיזון הנכון ביניהן. אנחנו מחויבים בראש ובראשונה לאמנות ואמנים ישראלים”.

אני מניחה מוקש בפניך. מוזיאון תל אביב לאמנות מעניק הרבה פרסים וחלק מהזוכים מקבלים תערוכת יחיד כחלק מההסכם עם התורמים. לא כולם כאלה שהיו זוכים בתערוכות יחיד ללא הפרס.

“ישנם פרסים שהזוכים לא מקבלים תערוכה במוזיאון. הפרסים הם אחת הדרכים לפתור בעיה תקציבית, כי חלק מתקציב התערוכה ממומן על ידי מעניקי הפרס”.

מכאן נתגלגל לאספנים שיושבים בוועדות ומועצת המנהלים של מוזיאון תל אביב לאמנות. הוצגו במוזיאון תערוכות של אספנים עם קטלוגים גדולים. מצד אחד חשוב שאוספים פרטיים של אמנות ישראלית יחשפו לקהל אבל מצד שני – מדובר בניגוד אינטרסים, משהו פגום בהתנהלות הזאת.

“כל עוד אני כאן לא תהיה תערוכה לאספנים שיושבים בוועדות או במועצת המנהלים של המוזיאון”.

מה דעתך על שוק האמנות בארץ?

“שוק האמנות העולמי מקרין על השוק הישראלי. יש הרבה אספנים חלקם צעירים שאוהבים אמנות וגם רוצים למקם את עצמם חברתית ואולי גם להשקיע. היום אין קשר בין איכות העבודה לבין הערך המסחרי שלה”.

“שוק האמנות העולמי מקרין על השוק הישראלי. יש הרבה אספנים חלקם צעירים שאוהבים אמנות וגם רוצים למקם את עצמם חברתית ואולי גם להשקיע. היום אין קשר בין איכות העבודה לבין הערך המסחרי שלה”

האם את חושבת שאמנות ישראלית היא ברמה של אמנות בינלאומית?

“בהחלט, ישנם אמנים ישראלים ברמה גבוהה מאד, ואני חושבת למשל שהתערוכה של שרון יערי, למרות שנקטלה על ידי גליה יהב, הייתה תערוכה מצוינת. במקביל הוצגה תערוכה של ג’ף וול”.

אז נשאל מה דעתך על ביקורת האמנות? כשאני שואלת על ביקורת האמנות אומרים לי “ישנה רק גליה יהב כל האחרים הם כתבים”.

“פעם הייתה ביקורת אמנות בכל עיתון. היום ישנה גליה יהב, שיש לה אג’נדה מאד ברורה ולפעמים הביקורת שלה, גם אם היא נכונה, פוגענית”.

האם לאמנות הישראלית יש חשיפה טובה בחו”ל?

“הרבה יותר ממה שהיה לפני כמה שנים. גלריות בחו”ל מציגות אמנים ישראלים. אני רוצה לציין את הפעילות המבורכת רבת ההיקף של רבקה סאקר ו-Artis, לטובת האמנות הישראלית. כל שנה היא מביאה לארץ קבוצות אוצרים מחו”ל וזה חשוב מאד. הביקורים בסטודיו של האמנים, המפגשים עם האוצרים המקומיים והביקור במוזיאונים תורמים הרבה לחשיפת האמנות הישראלית בחו”ל”.

כמה מבקרים היו במוזיאון תל אביב בשנה האחרונה 2014?

“כ- 650,000”.

גדעון עפרת אמר על אוצרות שזה “קיר ותשוקה”. האם את חושבת שיש יצירתיות באוצרות?

“יש כמה תאוריות על אוצרות. אני בקטע של היצירתי. אנחנו לא יצירתיים כמו האמנים אבל יש יצירתיות במחשבה מקורית על תערוכה, בבחירת העבודות, ובארגון שלהן בחלל”.

בשנה האחרונה נתקלנו בדרישה להוריד עבודות מסיבות שונות – במכללת ספיר, לפני כן הייתה דרישה של משפחות נפגעי הטרור להוריד עבודה שהוצגה במוזיאון בפתח תקוה שהייתה בנויה מצילומי עימותים בשטחים שנעשו על ידי אנשי בצלם. האם נתקלת בעבודתך בדרישות דומות.

“הייתה במוזיאון ישראל תערוכה של רם קציר עם דימויי פרופגנדה נאצית. בפתיחה קבלנו התראה על פצצה. הגיעה משטרה עם כלבים. לא הורדנו את התערוכה למרות שהייתה שאילתה בכנסת. קבלנו מכתבי מחאה בעקבות תערוכה של דוד ריב ומיקי קרצמן”.³

האם מוזיאון תל אביב לאמנות מוכר בעולם?

“פחות ממוזיאון ישראל. אין לנו תקציב להעסיק משרדי יחסי ציבור בחו”ל. אנחנו מופיעים בעיתונות בינלאומית, נחשפים ב-e-flux, אתר בינלאומי, וב-Artnewspaper. הקהילה הבינלאומית מגיעה אלינו יותר ויותר. התערוכה הנוכחית מאוספי המוזיאון שמוצגת במרטין גרופיוס באו בברלין, עושה שרות טוב להכרת המוזיאון בעולם, כמו גם שיתופי פעולה נוספים בין המוזיאון לבין מוזיאונים מרכזיים בחו”ל”.

מי השפיע עליך כאוצרת?

“בשנים הראשונות – יונה פישר. ו- ⁴ Harald Szeemann שאני מעריצה את תפיסתו האוצרותית ואת הרעיונות שלו”.

האם את רואה חשיבות בהקמת “הבית לאמנות ישראלית”?

“בוודאי, ה”בית” הוא מוסד לימודי חשוב מאד, היחיד שעוסק רק באמנות ישראלית”.

את אישה עסוקה מאד, האם יש לך זמן לקרוא חומר לא מקצועי?

“אני צריכה כל הזמן להתעדכן. אני לא רואה טלוויזיה ואני קוראת ספרים. שני ספרים שסיימתי בימים אלה הם Jhumpa Lahiri, The Lowland ו-.Orhan Pamuk, Silent House”.

“מה שרוצים מן האמנות.-האחד רוצה לשמוח בטבעו באמצעות האמנות, האחר רוצה בעזרתה לחרוג באופן זמני מעבר לטבעו, להינתק מטבעו. לאור הצרכים האלה נוצר סוג כפול של אמנות ואמנים” (מתוך: פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי, ספר לחופשיים ברוח. הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס, 2008, עמ’ 393)

השיחה התקיימה במשרדה של סוזן לנדאו במוזיאון תל אביב לאמנות, בפברואר 2015.

1.הארץ 27.7.64, שהתפרסם ב-ד”ר חיים גמזו: ביקורת האמנות. מחקר ועריכה: פרופ’ גילה בלס. מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006, עמ’ 68-69
2.דבריהם התפרסמו בכתבה של רוני אפרת באתר “וואלה תרבות” ב-26 בפברואר 2012.
3.רם קציר: בתוך הקו, 1997. וקונטרול: מיקי קרצמן ודוד ריב-צילום וציור. 2003. שתי התערוכות הוצגו במוזיאון ישראל ירושלים.
4.Harald Szeemann, 1993-2005, יליד שוויץ, נחשב על ידי רבים כ”בכיר האוצרים של האמנות העכשווית”.

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook