ניבי אלרואי: “יש משבר קיומי גם בתוך עולם האמנות”

רגע לפני שהחל הסגר האמנית ניבי אלרואי עבדה על החלק השלישי בטרילוגיה "תהום מריאנה" בו היא כותבת ספר אמן ואטלס מצויר של העולם החדש שיהיה אחרי סוף העולם. אלא שהדיסטופיה שניבי יצרה הפכה למציאות ואלה התערבבו זו בזו, שינו את נקודת המבט שלה. מה תהיה השפעת השינויים של ימי הקורונה על האמנות העכשווית בישראל?
תהום מריאנה. מתוך תערוכת היחיד של ניבי אלרואי במוזיאון הרצליה
צאלה קוטלר הדרי

צאלה קוטלר הדרי

אפריל 2020 I דימוי: ניבי אלרואי, "תהום מריאנה", 2019

רגע לפני שפרץ משבר הקורונה האמנית ניבי אלרואי הייתה בעיצומה של כתיבת אנציקלופדיה של העולם החדש – כחלק מטרילוגיה עליה היא עובדת בשנים האחרונות ושאת שני הפרקים הראשונים הציגה בתערוכה “תהום מריאנה” במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בתערוכה תיארה אלרואי את היום שאחרי ההצפה הגדולה של שנת 2150, ואת דמותה של הקרטוגרפית והחוקרת האמריקאית מארי תארפ בחדר עבודתה, רכונה על שולחן השרטוט ומתבוננת במגילותיה הארוכות, שעליהן רשמה מפות ודיאגרמות של תקופות־עבר באמנות ובתרבות האנושית. זהו המקום האחרון שנשאר עומד על תילו בעולם שנמחק, כמעט לגמרי, על ידי קרחונים שנמסו במהלך ה”הכחדה השישית”. 

החלק השלישי, כאמור, יהיה ספר אמן (פופ אפ בוק) ואטלס מצויר של העולם החדש שאחרי סוף העולם. “עד יום לפני הסגר ישבתי עם מורן שוב, השותפה שלי בסטודיו, ודנו באפשרויות שפתאום התפוררו לי. כשהכל התחיל הנחתי את המכחול בסטודיו ולא חזרתי אליו כבר חודש וחצי, כי יש לי ילדים קטנים”, מספרת אלרואי, “אז עכשיו אני עובדת על הגג בבית כשהילד הקטן יושב על המפות האלו. אני צריכה לחשוב מחדש על העולם החדש שאחרי ההצפה. אני יודעת שזה מחכה לי שם ואני מפחדת מהמפגש הזה. האנציקלופדיה לא אמורה להיות דיסטופית, היא אמורה להיות הרגע שאחרי, בו האבולוציה מתחילה מחדש. בפרקים הראשונים דיברתי על 150 שנה מהיום אבל פתאום זה התקרב, הדברים קורים לי מול העיניים ואני יודעת שהם בהכרח משתנים”. 

האמנות העכשווית, כמו כל תחומי החיים והיצירה, נמצאת בזעזוע בימים אלו של משבר הקורונה שמשפיע על אופן היצירה ואופן הצגתה. על פי אלרואי, “יש משבר קיומי בעולם, והאמנות היא סוג של ססמוגרף דו כיווני. יש משבר קיומי גם בתוך עולם האמנות והמשבר הוא לא רק האבדן הפיזי של המוזיאונים והגלריות מול ההתחזקות הדיגיטלית. כאמנית וכמרצה לאמנות אני משוחחת עם חברים אמנים ואוצרים, אנחנו מנסים להבין מחדש מה יש לנו להגיד. לחלק מאיתנו יש תקופה מאוד יצירתית וחלק מאיתנו השתתקנו לגמרי. זאת תקופה כל כך קיצונית שמביאה לאיפוס מחדש, כולנו היינו באמצע פרויקטים, אז חלק נגנזו ואחרים ממשיכים”.

בחודש הבא יפתח הקורס “אודיסאה 2020: אמנות צעירה, עכשווית ופורצת גבולות” בבית לאמנות ישראלית בהנחיית אלרואי. כמו עולם האמנות גם הבית לאמנות ישראלית נדרש לשינוי חשיבה מהיר בימים אלו והקורסים מועברים באופן מקוון וכשיתאפשר יחזרו גם למפגשים פרונטליים. עבור אלרואי המעבר הזה הוא גם חלק ממחשבה חדשה שהיא בוחנת על תחומי היצירה: “אני נרגשת ליצור מן אורגניזם חדש, הרצאות מקוונות שיפשטו וילבשו צורה אחרת ברוח הימים. הקורס אודיסאה 2020 שם יד על הדופק של האמנות העכשווית ועושה אנליזה לאמנות עכשווית בישראל שנעשית ומוצגת עכשיו ובעתיד הקרוב. אני סוקרת בו מגמות רוחב בעולם האמנות ותהליכי עומק בסטודיו. במפגשים נדבר על הרחבה וטרנספורמציה של שפות באמנות היום, מגלריות ומוזיאונים למקומות תצוגה חדשים ואלטרנטיביים, ממדיה דיגיטלית ועד קירות בניינים. בכל שיעור נצא למסע חזותי בעקבות נושא מנחה ונבקר בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים של עולם האמנות. 

“לקראת הקורס פניתי לחברים טובים אמנים ושאלתי אם הם מעוניינים לשתף את משתתפי הקורס בתהליך שלהם לקראת תערוכות”, היא מספרת, “מה שקרה הוא שבעקבות המצב הנוכחי פנה אלי גל שלם של אמנים שהתערוכות שלהם נסגרו או כבר לא ייפתחו. בקורס שיפתח בקרוב הם רוצים לחשוף את תהליכי המחקר שלהם, במידה מסוימת זאת דרך אחרת לקיים את התערוכות האלה”.

“יש משבר קיומי גם בתוך עולם האמנות והמשבר הוא לא רק האבדן הפיזי של המוזיאונים והגלריות מול ההתחזקות הדיגיטלית. אני משוחחת עם חברים אמנים ואוצרים, אנחנו מנסים להבין מחדש מה יש לנו להגיד. לחלק מאיתנו יש תקופה מאוד יצירתית וחלק מאיתנו השתתקנו לגמרי. זאת תקופה כל כך קיצונית שמביאה לאיפוס מחדש”

ניבי אלרואי

בקורס אודיסאה 2020 עוסקת אלרואי, כאמור, בסקירת השינויים שהתרחשו בעולם האמנות הישראלי בעשור האחרון. ביניהם, המעבר מיצירה של יחיד בסטודיו אל שיתופי פעולה בינתחומיים, השפעת הטכנולוגיה וכלים חדשים ליצירת והצגת אמנות, הפוליטיקה של הזהויות, תנועת me too ועוד. אלא שבימים אלו, יותר מכל נקודת זמן אחרת בעשור האחרון, השינויים הם בלתי נמנעים ומהירים, הדופק פועם מהר. 

מה את מזהה סביבך – השתתקות ביצירה או האצה? 

“אנחנו, כאמנים, מנסים להבין אם מה שרצינו להגיד רגע לפני גל הצונאמי הזה עדיין רלוונטי ואם אנחנו צריכים לבחור מחדש את השפה שלנו ואת מה שאנחנו רוצים להגיד בפרויקטים שלנו. מתוך השיחות של מה שעשינו עד עכשיו ומה נעשה כשנחזור לחיים אנחנו שואלים שאלות: האם כל מה שעשינו עד עכשיו רלוונטי? בתקופת הסגר אנשים צמאים לסוג של נחמה, עומק ועניין בתקופה כל כך מוזרה ואנחנו רואים שהכל עבר לעולמות של זום ואתרי אינטרנט. בתוך החוויה הזאת האמנות והתרבות הפכו להיות מצד אחד מאוד נחשקים ומצד שני מאוד עקרים. בשלב מסוים התחלנו להרגיש שהחוויה של הסיור הווירטואלי במוזיאון לא תהיה כמו לעמוד מול אמנות, להרגיש קנה מידה וחומר. זאת החוויה מול אמנות חזותית שהיא שונה מהחוויה של דימוי, שהוא חלק קטן ממנה. לכן אמנים שואלים את עצמם מה עושים עם השפה הזאת וזה לא תאורטי, זה מאוד דחוף וזה גם יוצר כיסים נפלאים של יצירה”.

כמו מה, למשל?

“למשל, הפרויקט של מיה פרי. בגלל שהרזדינסי שהייתה אמורה להתחיל נעלם בגלל המצב, היא ישבה בבית ובנתה רזדינסי בתוך אתר אינטרנט – you are safe. או, למשל, המיני פרויקט של מאיה אטון שבמקום להמשיך את התערוכה שנדחתה לה והיא סגורה בבית עם הבן שלה, אז בכל יום יוצרת פרפרזה על משפט ומעלה לרשת. וכמובן הפריחה המטורפת של הקבוצה תרבות בימי קורונה, שהפכה לגוף ידע עצום שאי אפשר לעצור ובטח תמשיך גם אחרי הסגר, כי העולם לא חוזר לאותה נקודה אחרי הסגר, כך גם התרבות והאמנות. רואים גם גילויים מרגשים של נדיבות בעולם האמנות שהוא עולם קשוח בדרך כלל. בעקבות הקורונה סאלי הפטל נוה או תמי כץ פרימן מציעות עזרה לאמנים”.

מתוך you are safe - פרויקט הרזידנסי המקוון של מיה פרי
מתוך הפרויקט של מאיה אטון

איזה שינויים את צופה שיתרחשו בתחומי האמנות העכשווית?

“המעבר לריבוי מסכים ישנה את אופני הצפייה ואופני ההרצאה, למשל, זה כמו לבנות מוזיקה חדשה. יש דברים נורא מפחידים כמו השאלה מתי יחזרו מוזיאונים ואיך הם יחזרו. זה גורר פחד גדול שמוביל ליוזמות שונות, כמו זאת של מוזיאון תל אביב שיזמה לילך שטיאט ואוצרים דורון רבינא ודלית מתיתהו, בה מציגים וידאו ארט על בנינים בעיר. אני לא בטוחה שזה היה קורה אם לא היינו בסגר. המעמד המשתנה של מוזיאונים וגלריות קיבל האצה עם הסגירה החד פעמית והמידית הזאת. חברה שלי הייתה אמורה לפתוח תערוכה בגלריה יומיים אחרי פתיחת הסגר, התערוכה תפתח כשיתאפשר אבל היא כבר לא תהיה אותה תערוכה. או חברה אחרת שאמורה היתה לפתוח תערוכה במאי, גם זאת כבר לא תהיה אותה תערוכה, העולם השתנה ואי אפשר ליצור את אותה אמנות כשהעולם משתנה”. 

אפשר להניח שגם הנושאים שהעסיקו את האמנים העכשוויים ישתנו ויושפעו מהמצב.

“יש אמנים שפתאום רואים את העבודות שלהם אחרת בעקבות הקורונה, זאת קריאה מחודשת. יש אמנים ששמים בצד עבודות קודמות ומעלים עבודות חדשות. כשהשמים נופלים ומתכנסים בחדרים, דברים לא נראים כמו שהיו נראים קודם. ברור שיש אמנים שהולכים לסטודיו בכל יום אבל מצב התודעה שלהם השתנה ובטח אצל אמנים שיש להם קו קונספטואלי. הנושאים משתנים ולהבדיל אלפי הבדלות, זה קצת כמו איך שראינו את האמנות והספרות מגיבים לאסון התאומים. זה קרה רק 5-10 שנים אחרי האסון, אז היה צריך את הפרספקטיבה. אבל בניגוד לאסון התאומים, שהיה טראומה חד פעמית, במשבר הקורונה יש חוויה אלסטית ומשתנה ואין רק רפלקציה לעבר, יש חשש מהעתיד וחוסר בטחון או ידיעה וכמובן, גם העניין הכלכלי שמאוד משפיע עלינו, כולנו חטפנו מכל מקום אפשרי”.

> הקליקו לפרטים והרשמה לקורס “אודסיאה 2020: אמנות צעירה, עכשווית ופורצת גבולות” 

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook