“נטשתי את תל אביב”. אמן בהסגר: יונתן הירשפלד

הרבה השתנה מאז הפרק הראשון של יומן הקורונה - הכל החמיר, כותב יונתן הירשפלד בפרק השני. את הסטודיו עזב, חזר לבית אמו, כשהוא מתרחק מהציור הוא מתקרב לכתיבה. חשיבה עיונית, הוא מבין, היא היפוכה של החשיבה הויזואלית - בסוף עוד יהפוך לפילוסוף
יומן קורונה 2, הירשפלד
יונתן הירשפלד

יונתן הירשפלד

3.4.2020 I צילום: יונתן הירשפלד

(קליק לקריאת הפרק הראשון)

הרבה השתנה מאז הכניסה הראשונה של יומן הקורונה שלי. הכול החמיר. התחושה של התרוקנות העולם שלי מאנשים, מעניינים, ממשימות החמירה. הבדידות והניתוק חידדו משהו עמוק ביכולת שלי להתבונן אל החיווט הפנימי של המכונה שהיא אני. ההתבוננות הזו הביאה לקדמת הבמה את יחסי הגוף –נפש. ברור: הגוף השוכב מייצר מחשבות שוכבות, הגוף הנע מביא מחשבות נעות. אבל דבר נוסף עלה. הריחוק מהסטודיו, הביא כוחות אחרים בנפש שלי, שהציור דיכא – לפרוח. כמו עיוורון המחדד את חוש השמיעה.

למשל, נעשיתי יותר רגיש למנגנונים המדינתיים והבין – לאומיים שצריך להתבונן בהם בתשומת לב בשעת המשבר. אני נזכר במושג “אמפייר” של הארדט ונגרי. התיאוריה שלהם בקווים כלליים טוענת שהיחלשות ריבונות המדינה לא השאירה וואקום. אל השטח החדש פלש הקפיטל. יותר ויותר נתחים מעוגת הריבונות נמצאים בידיהם של גופים בין לאומיים (קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי כמובן, אבל גם מקדונלד’ס גוגל ופייסבוק לוקחות חלק בריבונות). הכוח החדש הזה שהארדט ונגרי מכנים “אמפייר” הוא מסוג התופעות המכונות באנגלית אימרג’נט, כמו קן נמלים או להקת זרזירים, שללא הנהגה מרכזית ואתר מרכזי, ללא מלך ועיר בירה מתנהלת על ידי הדינמיקות הפנימיות המשרתות את איבריו. אני אומר איבריו, כי בעידן מדינת הלאום היה ניתן לדבר על “העם”, אבל העם הוא מנגנון ייצוג (של הפרטים מתוכו, והוא גם מפעיל ייצוג ומיוצג-בכנסת וכו’). ואילו המולטיטיוד- ההמון, או הנחיל, הוא לא מנגנון ייצוג. למעשה, בשל היותו חסר מרכז וגבולות, נזיל הטרוגני וגחמני הוא בלתי ניתן לייצוג.

כאן, מתגלעת עוד תופעה שהיא קריטית, והיא מותה של המלחמה. המלחמה כידוע קשורה בעם ובמדינת הלאום שלו. תקופות של שלום ושגשוג נקטעות לפתע כשמתגלע סכסוך ואז פורץ עימות אלים קטסטרופלי אך מוגבל בזמן המכונה מלחמה. הארדט ונגרי מפצירים בנו: “היכונו למלחמה הנצחית!”, המלחמה הישנה האפיזודיאלית יורדת מהבמה ובמקומה מציאות קבועה של מלחמה תמידית ומתמשכת (מה שצה”ל מכנה “לוחמה בעצימות נמוכה”), והסיבה האמתית לכך, וזוהי אולי התובנה העמוקה והרדיקלית ביותר שאני מוצא שאצל הארדט ונגרי היא שכעת אין יותר סכסוכים בין עמים ומדינות אלא מלחמת אזרחים – בין אזרחי ה”אמפייר”. הזהויות שלנו, “ישראלי” או “פלשתיני”, הן לא יותר מפילוחי שוק. הם קונים קלאצ’ אנחנו אם-16. זה בערך ההבדל בין נייק לריבוק. הקורונה מחדדת את האמת הזאת בדיוק משום שהיא כוח בינלאומי נזיל ונטול הנהגה ומרכז שיטופל רק על ידי שיתוף פעולה של מדינות לאום וגופים בינלאומיים.

"ציורים המתעדים תחושת שיתוק"
"הניגוד הקומי בין האקטיביות לעייפות"

בהתחלה עברתי הביתה כי נעשה יותר ויותר קשה ללכת לסטודיו. קניתי לי צבעי מים וניירות כדי שאוכל בכל זאת לצייר קצת בבית. בגלל חולשת הרוח, התחלתי לצייר מה שמולי בלי לזוז, אלא הם ציורים המתעדים תחושת שיתוק. אני מביט מהכורסא שלי על פסלוני הסופרמן (ושאר גיבורים) על הספרייה ומצייר אותם בצבעי מים. אני נהנה מהניגוד הקומי בין האקטיביות והגיבורות שלהם לעייפות המובסת שלי, זה שאפילו לא מצליח לצאת מהבית.

לבסוף, נטשתי את תל אביב. עברתי לבית אמי במודיעין. פה יש מכשיר ריצה. אני שומר על כושר. הפעלת הגוף מפעילה את הנפש. יותר ויותר מחשבות מעניינות נחשבות אצלי כשאני על מכשיר הריצה. בימים האחרונים עלו על דעתי בזמן ריצה אפילו מחשבות פילוסופיות והתחלתי לחבר, לראשונה בחיי חיבור פילוסופי. (עוד על זה בקרוב)

כמו כן, עולה על דעתי שכתיבה וציור באים האחד על חשבון השני. בתקופות בהן אני מרבה לצייר ומצייר היטב – אני לא כותב. וקל וחומר הוגה. חשיבה עיונית, היא היפוכה של החשיבה הוויזואלית. ההתרחקות מהסטודיו עושה ממני פילוסוף. (אני נזכר במכתב מפורסם של בטהובן לאחיו קארל: “יקירי, הדבר הגרוע ביותר קורה לי! אני מתחרש! אאלץ להפוך לפילוסוף!)

לבסוף: החלטתי ללמוד את עניין הזום. החלטתי להכין הרצאה ליום שני, ה-6 באפריל: זה יהיה 500 שנה למותו של רפאל. לאן הגענו שתאריך כזה יעבור בלי הרצאה שלי?

חשיבה עיונית היא היפוכה של החשיבה הוויזואלית. ההתרחקות מהסטודיו עושה ממני פילוסוף. אני נזכר במכתב מפורסם של בטהבון לאחיו קארל: “יקירי, הדבר הגרוע ביותר קורה לי!  אני מתחרש! אאלץ להפוך לפילוסוף!”

 

קליק לקריאת הפרק השלישי ביומן קורונה

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook