נחמה גולן: “יש לי ציפייה שאמנים דתיים יביאו את עולם התוכן שלהם, את התרבות וההוויה הדתית לתוך האמנות”

נחמה גולן בשיחה עם כרמלה טייכמן על החזרה בתשובה, הלימודים אצל רפי לביא, על פמיניזם דתי והדרך שהיא עושה בעולם האמנות
נחמה גולן
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימוי: פרט מתוך מיצב, נחמה גולן, צילום מסך

יש פיתוי להתחיל את השיחה עם החזרה בתשובה שלך במיוחד בגלל שאני עשיתי את המהלך ההפוך, חזרתי בשאלה, אבל כדי להגיע לנקודת הזמן הזו נתחיל בבית ההורים והמשפחה בה גדלת.

“אני אקדים ואומר שלדעתי החזרה בשאלה היא מהלך הרבה יותר קשה ומרשים, להתנתק מהחינוך והשפעתה של חברה דתית שמרנית וקפדנית מציב אתגר לא פשוט להתמודדות. מהיכרותי עם חוזרים בשאלה הם אולי עזבו את הדת אבל הדת לא עזבה אותם. הם עסוקים בה והיא עסוקה בהם, יש להם דיאלוג מתמשך עם הדת.

“אני נולדתי ב-1947 גדלתי בתל אביב לאם ילידת ירושלים, בת למשפחה שמקורה בעירק, גדלה בעיר העתיקה ובחברון. אבי ניצול שואה מפולין, נולד במשפחה מסורתית הפך לחילוני, הגיע לארץ עם הצבא הפולני צבא אנדרס. אימי גדלה במשפחה חרדית מזרחית בעלת מעמד בהיררכיה של הקהילה החרדית המזרחית. בני משפחה ישבו במועצת חכמי התורה, הסבא היה מתלמידיו של הבן איש-חי ובארץ נמנה עם קבוצת מקובלי ירושלים. אימא הייתה טיפוס מיוחד וכבר בגיל צעיר היא הבחינה שיש אפליה בינה לבין אחיה הצעיר. היא שמה לב שהדרישות ממנו הן שונות מהדרישות ממנה. תנאי החיים שלו היו טובים משלה. היא הייתה מרדנית ומשגדלה יצאה להכשרה בקיבוץ בצפון וממנו עברה לקיבוץ שדה אליהו. כשהתחתנה עם אבא כל נושא הדת התמסמס וגדלתי בבית חילוני. גרנו בשיכון צבא קבע בתל אביב, אבא שרת בצבא קבע במקצוע טכני ואימא הייתה עקרת בית. אנחנו 4 בנות ומה שעניין את אימא שלנו היה מוסיקה. היא הלכה ללמוד מוסיקה כי בילדותה זה לא התאפשר לה. היא למדה לנגן על אקורדיון והיה לה פטיפון ואוסף תקליטים קלסי שלא נראו אז בהרבה בתים בישראל. למדתי בתיכון עירוני ו’ וכשהתגייסתי לצבא התקבלתי ללהקה צבאית”.

האם היה בבית יחס לאמנות, אווירה שעודדה אותך ללמוד ולעסוק באמנות?

“לא לאמנות פלסטית, אבל בילדותי למדתי מוסיקה ובלט, זה היה חשוב לאימי חובבת תיאטרון שלא החמיצה הצגה בהבימה. אי אפשר לתאר עד כמה אימא אהבה מוסיקה. גם כשהמצב הכלכלי היה קשה, בסדר העדיפות שלה הדבר הכי חשוב היה להוציא כסף על תרבות. המקום שאני ינקתי ממנו אמנות בבית היה אמיתי עם אימא שנולדה עם איזה שהוא מדור בלב שהיה קשור לאמנות המוסיקה. הנפש שלה השתוקקה לכך ונראה לי שהיא העבירה אלי גנטית את התשוקה הזאת”.

ועדיין, לא היית הילדה המציירת, זאת שציירה הכי יפה בכיתה.

“ממש לא, ציור בכלל לא עלה כאפשרות, הצטיינתי במוסיקה, בריקוד ובשירה, היה לי קול יפה במיוחד, בזכותו גם התקבלתי ללהקה צבאית”.

מדוע פנית ללמוד אמנות ומדוע בחרת ללמוד במכון אבני בתל אביב?

“הגעתי לאמנות הפלסטית בחיי כברירת מחדל, בגיל יחסית מבוגר. ילדתי את בתי השנייה ולא רחוק מהבית היה בית חוגים שלמדו בו קרמיקה, וכך זה התחיל משילוב שבין הצורך להתאוורר מתפקיד האמהות ואהבת העיסוק בחומר שילוב שבין מחשבה, טכניקה ואסתטיקה. פגישה מקרית עם חברה שלמדה באבני הפכה את התחביב לרצון ללמוד מקצוע. באותה פגישה שאלה אותי אותה חברה “מה את עושה כאן, בואי לאבני”. ואכן זו הייתה ההתחלה. הגעתי לאבני המיתולוגי שבין המורים היו שטרייכמן, קיווה, וכסלר משה פרופס ואחרים, והתחלתי ללמוד בשנת 1978 כשהמכון היה עדיין ברחוב הירקון במבנה באוהאוס. למדתי ארבע שנים”.

האם ידעת משהו על תולדות האמנות הישראלית?

“האמת, לא ידעתי כלום. ידעתי שאעסוק בתחום האמנות אבל לא באמנות פלסטית, אלא בתיאטרון, מוסיקה ומחול”.

האם מי מהמורים במכון אבני השפיע עליך במיוחד?

“ממש לא. אני חוששת שהתפעלתי יותר מליאונרדו דה וינצ’י , מיכאל אנג’לו, בוייס, מרסל דושאן. אמנים ישראלים שעוררו בי עניין היו אורי רייזמן, אביבה אורי ופנחס כהן גן. בתחילת הלימודים כשפסלתי פסל חופשי, מורים עברו במחלקה ואמרו לי “עבודה נהדרת תיזהרי שלא תקלקלי”. זה היה פסל עשוי קצת בפרימיטיביות אבל הייתה בו עוצמה, תנועה והמון נוכחות. הגיע המורה לפיסול ואמר לי “מה את עושה פה, פיסול זה קעור וקמור”. הנחתי את הסכין ולא חזרתי לפיסול. המכון אפשר לי לרכוש מקסימום טכניקות וללמוד את שפת האמנות”.

שמתי לב שאת מרבה לשלב צילום בעבודות שלך ובמיצבים.

“למדתי צילום במכון בשנה הראשונה שהחלו ללמד בו את הנושא. אני עושה שימוש בצילום כאשר הוא המדיום הנכון והמדייק להצגת הנושא, הצילומים שלי מעובדים במחשב, הצילום הוא עוד פרקטיקה מעשית שצריכה לשמש את המחשבה. ולכן אני לא מתייחסת אל עצמי כצלמת. אגב, הצילום הראשון שצילמתי הופיע במגזין צילום באותם ימים. כמובן לא שמרתי לי עותק”.

האם במכון אבני למדו גם לימודים תיאורטיים כמו תולדות האמנות?

“כן, למדנו גם תולדות האמנות. בנוסף, סביב רחל שביט שלמדה רישום במכון והאמן אליהו גת, התגבשה קבוצת תלמידים שנפגשה כל שבוע והוזמנו מרצים לתולדות האמנות, למשל שרית שפירא, דורית קידר, מרים טוביה ואחרים”.

“בתחילת הלימודים כשפסלתי פסל חופשי, מורים עברו במחלקה ואמרו לי “עבודה נהדרת תיזהרי שלא תקלקלי”. זה היה פסל שעשוי קצת בפרימיטיביות אבל הייתה בו עוצמה, תנועה והמון נוכחות. אבל אז הגיע המורה לפיסול ואמר לי “מה את עושה פה, פיסול זה קעור וקמור”. הנחתי את הסכין ומאז לא חזרתי לפיסול”

צילום: בוריס כרמי

היכן עבדת באותה תקופה של הלימודים?

“לא היה לי סטודיו אז הפכתי את סלון ביתנו לסטודיו. באתי למכון ללמוד ולא לייצר עבודות. המכון אפשר לתלמידים לעבוד בחללים במקום ורבים עשו זאת”.

האם כבר אז הצגת באיזה שהיא מסגרת? תערוכת בוגרים ו/או תערוכה קבוצתית כלשהי?

“שרה חינסקי ז”ל שהייתה בין מקימי הגלריה לאמנות אחד העם 90 בתל אביב, הזמינה בוגרים מהשנים 1983/1984 להציג ואני הוזמנתי כבוגרת מכון אבני. היו לי 3 ציורים גדולים מאד, פוטו ריאליזם חריף, שציירתי בבית ולא בבית הספר. שרה חינסקי אמרה לי “תלמדי אצל רפי לביא כדי שתהיה לך עוד אסכולה”, והייתה בזה אמירה נכונה. החשיבה ותפיסת האמנות של המדרשה ושל מכון אבני היו שונות. לא רציתי ללמוד במדרשה עצמה אז הלכתי אל רפי לביא באופן פרטי והיו תלמידים נוספים. הדינמיקה הייתה כזאת שבימי חמישי היינו צריכים להגיע למדרשה לשמוע ביקורת עבודות, בשבת מתכנסים אצל רפי בסלון מדפדפים במגזינים ובספרי אמנות מפני שלשיטתו התרשמות מרפרודוקציה מספקת בהחלט. אחרי 3-4 חודשים והרגשתי שמיציתי את העניין ועזבתי. המשכתי להיות חברה בקבוצה של רחל שביט ואליהו גת. הם נהגו לצאת לטבע ולצייר בנוף. כולם ציירו את הנוף בתשוקה ורק אני לא ציירתי. כשראיתי את הנוף חשבתי שאין לי מה להוסיף עליו. למה שאני אתערב בו ולמה שאני אנסה להעביר, לשמר דבר מה שנמצא בשלמות מול עיני. אליהו גת קלט את הקושי שלי לצייר נופים בחוץ ואמר לי “נחמה תשבי ותעשי סקיצות התרשמות, אל תציירי נופים, כי את מאלה שמציירים בבית”. וכך היה, הייתי מגיעה הביתה ומציירת מהזיכרון וזה היה נכון בשבילי, כי זה ביטא איזה התרשמות נשארה לי מעמידה מול הנוף. ב-1985 הצגתי 2 עבודות בתערוכה של הקבוצה בבית האמנים בתל אביב בשם ” לגעת בנוף” שאצר גדעון עפרת. קבלתי בקורת ראשונה טובה מרפי לביא ששמש מבקר אמנות בעיתון “העיר”. אבל אני שלא הייתי מנוסה לא חשבתי שאני צריכה לשמור את הביקורות”.

למיטב ידיעתי בשלב זה את כבר נכנסת לתהליך של החזרה בתשובה.

“נכון, ובזמן הזה אני לא הייתי משוכנעת שאעסוק באמנות”.

איך התחיל תהליך החזרה בתשובה?

“ההתחלה קשורה להתעוררות פנימית שלא תמיד מודעים לה, בנקודה זו נוצר חיבור נוסף הקשור לאמנות. רחל שביט הזמינה מרצה שלמדה בתלמה ילין, שהייתה אמורה להרצות על מיסטיקה באמנות. אך היה לה רצון ללמד משהו אחר לחלוטין מאשר מיסטיקה באמנות. המרצה הייתה בתהליך של חזרה בתשובה עם רצון עז להפיץ מעינות התורה. יש זן כזה של חוזרים בתשובה עם עיניים נוצצות ורצון להשפיע, מרגישים עצמם בעלי שליחות ואולי היא בעצם הייתה השליח שלי. אני עצמי חשתי שזה תהליך פרטי שקורה לי עם עצמי ואני צריכה לברר ולבדוק את הנושא עם עצמי. בסופו של דבר בעלי הצטרף לתהליך בדרכו וגם הבת הקטנה. הבת הגדולה נשארה חילונית ולמדה בתלמה ילין”.

משהו חסר לי בתיאור התהליך: באה גברת זרה לדבר על מיסטיקה באמנות ומדברת על מקורות התורה או משהו דומה. מה הניצוץ שהדליק אותך לעניין החזרה בתשובה?

“היה עניין, סקרנות, אך לא ניצוץ. בשלב זה לא עלה בדעתי שמדובר באורח חיים מחייב. בסופה של אותה הרצאה ספרתי לאותה מרצה על המקורות המשפחתיים שלי מצד אמי, ואז היא אמרה לי את המשפט ששמעתי בפעם הראשונה ”יש לך זכות אבות גדולה מאוד“. היות ולא הרגשתי קרובה למשפחה החרדית בירושלים שאלתי מה הפרוש. היא שלחה אותי לשמוע שיעורים של מחזירים בתשובה: שיעורי קבלה להמונים, מוסר, הלכה, תורה, פרשת השבוע, תפריט מגוון. בכל פעם טלפנה מתוך עניין לשאול מה הרגשתי ותמיד תשובותיי היו מאכזבות, כי לא אהבתי את השיעורים ובעיקר קשה היה לי עם אותם מורים, רבנים, שליחים שדברו בעיניים נוצצות, קולות רמים, פרפורמנס דתי כדי לגרום לי להתפעל ולהבין איזו זכות ניתנה לי להתקרב לבורא עולם, האומנם? ביהדות לימוד הוא חלק מצורת חיים. גיליתי שמרבית הרבנים שמחשבתם מעניינת אותי הם נפטרו מן העולם והשאירו כתבים אחריהם. בהמשך החלטתי לבדוק את לימודי מחשבת ישראל ויהדות באקדמיה ונרשמתי לקורסים סמסטראלים באוניברסיטה בר אילן כשומעת חופשית הנבחנת בסוף כל קורס. למדתי מדרש ואגדה, תלמוד, רמב”ם, חסידות, פילוסופיה יהודית מימי הביניים, שיעורי יהדות וצברתי אסמכתאות עם ציונים אך לא מימשתי זאת לתואר אקדמי. מגיע שלב שבו אי אפשר לומר “אני דתייה” ללא שמירת מצוות. בינתיים מתעורר רצון להתנסות באורח החיים השונה הזה, לנסות ולאמץ אותו משום שהדת איננה תיאוריה היא נבחנית במעשה, ואז אני מזמינה את חב”ד שיכשירו את הבית”.

כמה זמן עבר מהתחלת הדרך ועד שבאו החב”דניקים והכשירו את הבית?

“כמעט שנתיים בהן אנחנו עברנו דרך כל קהילות האורתודוקסיה מן הליטאיות ועד ברסלב. בסופו של תהליך השוטטות הגענו לבית מדרש אשלג ששכן בקצה בני-ברק, כדי להגיע אליו עברנו דרך פרדס נטוש וחורבות מבנה בית אריזה, כמה סמלי. בית מדרש אשלג נוהל ע”י הרב ברוך הלוי אשלג בנו של “בעל הסולם” ר’ יהודה הלוי אשלג האיש שכתב את פרוש הסולם לזוהר, תלמוד עשר הספירות, פנים מאירות ופנים מסבירות פרוש לעץ החיים מאת ר’ חיים ויטאל”.

האם המשכת לעסוק באמנות תוך כדי המהפך בחייך?

“לא, נפרדתי מהאמנות למשך חמש שנים. הייתי שקועה עמוק בנושא אחר ולא עניין אותי לעסוק באמנות. אבל יש לי עוד נקודה בלב והיא הנקודה האמנותית. יש לי בלב שתי נקודות – אמונה ואמנות. המשכתי לקרוא על אמנות ועל תערוכות ורק ב-1990 החלטתי לחזור לאמנות. עבדתי ורציתי שתהיה לי תערוכת יחיד. ושוב כמו אחת שלא יודעת מה נהוג בעולם האמנות, נגשתי למוזיאון הרצליה, פגשתי את המנהל יואב דגון ז”ל והזמנתי אותו לסטודיו שלי”.

לכבוד החזרה לעולם האמנות עברת מסלון הבית לסטודיו. איפה ומי הקצה לך אותו?

“ראש העיר רמת גן הפך את בית המטבחיים הישן לחלל שאפשר לעבוד בו ואני קבלתי אותו. הייתה לי מחשבה על מיצב גדול מאד והכנתי חלק קטן ממנו. יואב דגון בא, ראה ואמר “אוקי, אני עושה לך תערוכה”. וכשהוא עמד לצאת אמרתי לו “אני צריכה עזרה במימון לבניית המיצב ” ואכן תערוכת יחיד ראשונה שלי “כלים מנטליים חללים מנטליים” התקיימה בשנת 1991 במוזיאון הרצליה, אוצר יואב דגון, תערוכה מתוקצבת, קטלוג, וחסות מחברת פיניציה”.

אחרי 5 שנים ללא אמנות את מציגה תערוכת יחיד ועולם האמנות נפתח בפניך.

“ב-1992 התנסתי במשהו חדש. ביקרתי בדוקומנטה ה-9 בקאסל שאצר יאן הוט והיה באוצרות שלו משהו חדשני ומאתגר. חלל התצוגה הכיל ערבוב של יצירות שונות בכל מובן כשברקע רועשת עבודתו של ברוס נאומן. כשחזרתי לארץ החלטתי שאני רוצה להציג תערוכת יחיד בבית האמנים בהשפעת האוצרות של יאן הוט. ב-1994 אצרתי את התערוכה “תא עשייה”. בניתי 21 חללים שהיו תאי ברזל שנראו כמו בתי שימוש ניידים או קסרקטין צבאי. כל תא היה בגודל 1.5 מ’ על 1.5 מ’, גובה 2.40 מ’ עם דלת ומפתח. הכנתי דגם מדויק של החלל הגדול ומסגר בנה את התאים במימון האגודה. חשבתי שהתערוכה תדבר על אווריריות ועל הריק. המחשבה הייתה ליצור פיסול מינימליסטי ואז החלטתי שאני משנה את הקונספט ומזמינה אמנים שיפרו את הסדר שבתוך החללים. כל אחד קיבל זכות לעשות כרצונו בתא ולא התערבתי בעבודתם, למשל בלו סמיון פיינרו שביקש שני תאים, סגר את הדלתות והעמיד עבודות לפניהן, פני יסעור ביקשה שהתא שלה יעמוד על קיר נפרד ולא עם כל התאים. כן השתתפו פיליפ רנצר, מיכל היימן ,גדעון גכטמן ונטי שמיע עופר. התערוכה לוותה בקטלוג והייתה התנסות מאד מעניינת עבורי”.

חזרת לעולם האמנות עם זהות של אמנית דתייה. האם אמנים דתיים אמורים להתמודד עם הדברה השנייה בעשרת הדברות “……לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ”? כיצד מתמודדים עם הגבלות שונות שנובעות מהיותך אמנית שומרת מצוות?

“”לא תעשה לך פסל וכל תמונה” היה רלבנטי כשחיו בסמוך לחברות פאגאניות והיה חשש לעבודת אלילים. אני לא הגעתי אף פעם למקום שהייתי צריכה לוותר על משהו. יש לי שתי רשויות – הרשות של האמנות והרשות של האמונה ואני מרגישה ששתיהן מתקיימות במקביל. בזמן האחרון, בזכות האמירות של מירי רגב ועניני עירום, שמתי לב שגם בזמן שהייתי חילונית לא הרגשתי צורך לפסל או לצייר עירומים. הייתה לי מחשבה שהדוגמן או הדוגמנית וגם שחקן שמתפשט על הבמה מקבלים הוראה ממישהו “להתפשט”, ולא משנה לי שהם מקבלים תשלום, שום אדם אינו מתפשט מרצונו. לא הייתה לי הרגשה טובה שניצב מולי אדם שרק עורו לגופו. בשיעורי רישום הייתי צריכה לרשום מודלים ולא היה לי נוח. אני מבינה את העירום ההלניסטי והרנסנסי שיש בו חקירה ולמידה. המפגש עין בעין עם אדם שעומד עירום לפני גורם לי אי נוחות. לכן העירום אינו מגבלה בשבילי כי הוא לא ממש מעניין אותי כשאני נדרשת לדמות אדם היא בדרך כלל סימון סכמטי של דמות אדם לעיתים ללא סימני זיהוי מגדרי. בודאי שיש מגבלות לאמן דתי למשל לא תעשה כל מלאכה בשבת, בזוהר מתפרשת השבת כגמר התיקון הכל שלם ואין מה להוסיף, מבחינתי טוב שכך, האמן החילוני פעיל מאוד בענייני אמנות בשבת”.

מי שקורא טקסטים על נחמה גולן נתקל במשפט “נחמה גולן היא אמנית פמיניסטית דתייה”. מה זה פמיניזם דתי?

“אני חושבת שזה שיח שהתפתח בעשורים האחרונים. נשים התחילו להילחם על שוויון זכויות. ב-1998 ייסדה ד”ר חנה קהת קבוצה בשם “קולך”. הקבוצות הפמיניסטיות הדתיות לא חפשו מעמד שוויוני שזה מאפיין פמיניזם חילוני, זו לא מלחמה על שוויון עם גברים, אלא מלחמה להטיב את התנאים של עצמי, לכבד את נוכחותי בתוך המרחב הדתי האורתודוכסי, וכאן נכנס גם נושא האוריינות: קמו בתי מדרש לנשים. צריך לזכור שלרוב הנשים הדתיות יש לפחות 5 ילדים, הן עובדות לפרנסת המשפחה ולפעמים גם לומדות ועושות דוקטורט באוניברסיטה. זאת אשת חיל אמיתית. זה לא הפמיניזם האמריקאי שהפמיניזם הישראלי החילוני הולך בעקבותיו. הפמיניזם הדתי מציין את ההבדל שקיים בין גבר ואישה. המלחמה שלו היא לא על מקומו של הגבר אלא על מקומה של האישה. לפמיניזם הדתי יש מלחמות בנושא כמו התרת עגונות ונושאים דתיים אחרים שקשורים בנשים. אני לא בטחה שכולן תסכמנה אתי אבל אני מרגישה שזה כך”.

מה יחס החברה הדתית לאמנות? במשך שנים קולם של אמנים ואמניות דתיים כמעט לא נשמע , בעשור האחרון חל שינוי וקולם נשמע. לפני 3 שנים, ב-2014, קם בית ספר לאמנות עם הפנים לאוכלוסיה הדתית, בית הספר פרדס, האם את מכירה את תכנית הלימודים בבית הספר “פרדס”? עכשיו עונת תערוכות הבוגרים ובוגרי “פרדס” מציגים בבית הנסן בירושלים.

“מעניין שאת שואלת דווקא על פרדס, האם הם שיווקו את עצמם טוב יותר מאחרים? השלוחה החרדית ללימודי אמנות של בצלאל, מכללת אמונה, מכללת תלפיות, כולם קיימים לפני פרדס. אני לא מכירה את תכנית הלימודים שלהם. באשר לתצוגת הבוגרים בבית הנסן, אני מניחה שהיה להם קשר טוב לבית הנסן, היות ויונתן אמיר מרצה בפרדס ובנוסף משרד ערב רב ממוקם בבית הנסן, וחוץ מזה זו בחירת חלל מושכלת למחזור ראשון של פרדס המונה 5 בוגרים ורק אחד מהם הציב גוף עבודות מעניין ומורכב. מכללת אמונה הובילה מחזור של 21 בוגרות והעלתה גם היא תצוגת בוגרות מרשימה בגלריה החדשה באצטדיון טדי, השאלה היא כמה מהן תצאנה לאמנות וכמה להוראה. יש בחברה הדתית התעניינות רבה והתקרבות לשפת האמנות. גילו שיש שפה כזו והם ויתרו עליה, אולם עדין רחוקה ההבנה שתרבות ואמנות זקוקים לתמיכה ממשלתית, עברו הימים שאמנות ואמנים נתמכו בידי המצנטים”.

במדור “תרבות וספרות” של עיתון הארץ מיום שישי 21/07/2017, במאמר על הספר “רק שנינו” של אלחנן ניר, כותב רונן שובל שהספר הוא סיפור על המאבק של הציונות הדתית ביצירה האמנותית ועל מקומה של התרבות באליטה התרבותית החדשה, והוא מצטט את ניר האומר “אפשר להניח לתורה ולהיות אמן, אבל המחיר כואב. נגזר עליך להיות בשוליים, שכן המרכז הדתי והרבני אינו מוכן להצדיק את העיסוק באמנות אפריורית”.

“למה להניח לתורה, אפשר גם וגם, התורה היא מרחב עצום להשראה על פי הציטוט לאמן הדתי יש פעמיים שוליים: הוא גם בשוליים של חברתו האמונית וגם בשוליים של שדה האמנות החילוני . אני מרגישה שליצירה שלי יש מקום הן בחברה הדתית והן בשדה החילוני. היום כשאני מנסה להגדיר את מקומי – אני מרגישה זרה לשני הצדדים”.

שפת האמנות היא בסופו של דבר אותה שפה.

“וודאי, ולכן יש לי ציפייה ענקית מהאמנים הדתיים, שהם יביאו את עולם התוכן שלהם, את התרבות וההוויה הדתית לתוך האמנות, שירחיבו את השיח, שיעשירו וירבדו את עולם האמנות. כשאדם חילוני הולך ללמוד אמנות הוא חושב להיות אמן, הוא לא חושב “תכלס”, על פרנסה. החברה הדתית ששולחת אדם ללמוד אמנות מצפה שבסוף התהליך תהיה גם התפרנסות והתפרנסות מאמנות היא בעייתית. ואם תלך להיות מורה תתקשה גם להיות אמן, ואם תהיה אמן ולא תהיינה מכירות, איפה ההתפרנסות. החברה הדתית נלחמת על מקומה ומגדירה לעצמה מה היא מצפה מעצמה, היא מתחילה לבנות את עצמה ללא הדדיות עם הגוף החילוני אלא כגוף בפני עצמו, שהגוף החילוני יבוא להכיר אותו. אני מקווה שהשיח יהיה בין אמנות טובה ועכשווית מבלי לוותר על חקירה וזהות עצמית”.

“יש לי ציפייה ענקית מהאמנים הדתיים, שהם יביאו את עולם התוכן שלהם, את התרבות וההוויה הדתית לתוך האמנות, שירחיבו את השיח, שיעשירו וירבדו את עולם האמנות”

מה עשית אחרי התערוכה בבית האמנים?

“מכיוון שהתערוכה הזו הייתה מוצלחת הוזמנתי לאצור תערוכה במוזיאון מגדל דוד במסגרת ארט פוקוס, סתיו 1994. התערוכה נקראה “מן החרכים, אמנות ישראלית בת-זמננו בגומחות הירי העתיקות”. הזמנתי 16 אמנים וכל אחד קיבל גומחה להציג בה עבודה שמתייחסת לחלל ההיסטורי ולשימוש בחרכים בעבר. בשנים 1997-1999 אצרתי 6 תערוכות במסגרת הסדרה “מפגשים ודיאלוגים”, סדרה שהוצגה בבית האמנים בתל אביב. הזמנתי זוגות אמנים או אפשרתי לאמן להזמין אמן אחר וליצור דיאלוג ביניהם. ב-1998 הזמנתי את דבורה מורג לדיאלוג בינינו והתצוגה נקראה “דו-מיצב”. רחל שביט חשבה שהפכתי לאוצרת בבית האמנים והייתי צריכה להסביר לה שלמעשה אוצרות לא מעניינת אותי, זו פרקטיקה שבחנתי ולא יותר”.

ביצירה שלך יש חיבור של טקסטים מן המקורות עם דימויים. אפשר למצוא פרשנות אקטואלית ופמיניסטית לטקסטים ביצירה שלך. מתי התחלת לשלב אותיות וכתב ביצירות שלך?

“ב-2001 הצגתי במדרשה עבודות תלויות טקסט בתערוכה בשם “מדרש חוה” במסגרת כיתת לימוד של נעמי סימן-טוב. התחלתי להגדיר את הטקסט כמשהו הכרחי עבורי בדימוי החזותי, ביצירה שלי. הכניסה שלי לדת היא בעצם כניסה לחלל חדש, והחלל הדתי היה מיוצג בעיקר על ידי מילים, אות כתובה, קריאה, ובלי שנתתי לעצמי דין וחשבון זה פלש לתוך האמנות שלי. גם הרגשתי שהמילה בתוך יצירת אמנות מזמנת חללים נוספים, מאפשרת עוד תכנים, מכניסה עולמות ומתוך הערבול הזה נוצרת היצירה. אם אלו טקסטים מקודשים זה מזכיר את בית המדרש, את הלימוד ואת החברותא, זה מכניס איזה שהיא הוויה תרבותית אחרת שהיא זרה לאמנות. התחלתי לצרף קטעים משירת נשים, לא רק ממשוררות דתיות כמו זלדה וחוה פנחס-כהן, אלא גם מיונה וולך ואחרות. בסופו של דבר כולן מרכיבות את הזהות שלי שהייתה קיימת לפני החזרה בתשובה ואחריה, היא סוחבת אתה את העבר החילוני והיא זוכרת”.

ספרי לי על “ספר נשים” (2000), דוגמא נפלאה לטקסט ביצירה. העבודה מוצגת (2017) בתערוכה “לא תעשה לך” במוזיאון על התפר בירושלים, ובהקדמה כותב האוצר רפי אתגר “האמונה המבקשת לשמור בהקפדה על המסגרת ועל צווי ההלכה והמסורת, התקשתה תמיד להתמודד עם השינויים המתרחשים סביבה בקצב מסחרר ואילו האמנות העכשווית המשמשת ראי לתקופה ולשינויים המתקיימים בה, מבקשת לעצמה כל העת חרות יצירה וחופש ביטוי”.

“כשאת נכנסת לעולם הדתי את פוגשת טקסטים זכריים, אורתודוכסים ומקודשים. את מתחילה להבין שקולה של האישה מושתק, למעשה היא לא נמצאת כמעט בתוך המערכת הכתובה הזאת. ואז מתחיל שלב ההתבוננות על מעמדה של האישה בדת, ומחלחל המימד הביקורתי שלי, שבהתחלה אפילו לא הגדרתי אותו כביקורת אלא כמציאות. אני מציגה מציאות ואני לא יודעת אם אני מבקרת אותה. ב”ספר נשים” רואים את הכפילות – כאילו הטקסט עלי ואני רוצה לנשום ופעם אחרת הוא פונה כלפי הצופה, כאילו דוחה אותי. תמיד דואליות – קבלה ודחייה. גם באמנות שלי יש קבלה ודחייה, ואני מחכה שהיא תעבור ואוכל לעסוק במשהו אחר. הטקסט ב”ספר נשים” לקוח מ”משנה תורה” של הרמב”ם, הספר הרביעי מתוך 14 הקרוי “ספר נשים” והוא דן בהלכות נשים. בעבודה רואים דימוי מצולם של אישה פעורת פה המהדקת על פניה שקף בו הטקסט המדובר. לגבי דבריו של האוצר, הוא צודק הרי הדת היא שמרנית ומשמרת”.

ב-2003 שיתפת פעולה עם פסי גירש בתערוכה “במקום שאני עומדת”, שהוצגה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. איך נוצר הקשר ושיתוף הפעולה עם פסי?

“הזמנתי את פסי להציג בתערוכה “מן החרכים”, אחת מתערוכות ארט פוקוס שהוצגו במוזיאון מגדל דוד בסתיו 1994. אז החלה הכרות בינינו שהתפתחה לא רק על הרקע האמנותי אלא האישי, בזכות האישיות המיוחדת שלה והאמנות יוצאת הדופן שהיא עושה. פסי גירש ובוריס כרמי פתחו את הסדרה “מפגשים ודיאלוגים” עם התערוכה “פסי ובוריס צלמים”. רות שדמון שהייתה האוצרת במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן הזמינה את פסי והיא אמרה לה שאינה רוצה להציג לבד והציעה אותי. נוצר חיבור מעניין כשאני מביאה תכנים מהעולם הדתי ופסי הביאה צילומים שהיא עשתה בשכונת מאה שערים בירושלים במסגרת סדרה עיתונאית, צילומים מדהימים שנעשו בתנאים לא פשוטים ומנקודת מבט צילומית מעניינת”.

במיצב “אוהל משלה”, שיצרת ב-2004, מעין פרפראזה על “חדר משלה” של וירג’יניה וולף , הצגת, בין השאר, זוג נעליים צבאיות כביכול כנעלי אישה ועליהן כתובת “אשת חיל”?

“האותיות יכולות להתפרש כ”אשת חיל” וגם כ”אשת חייל”, זה בטא הערכה לאישה בחברה הדתית. אני חושבת שהיא אישה מדהימה. באופן כללי נשים הן נשות חיל”.

ספר תהילים מעסיק אותך שנים רבות ועשית כמה עבודות הקשורות בו.

“את ספר התורה כותב סופר סת”ם, נשים לא כותבות ספרי תורה. העיסוק שלי בספר תהילים הוא תהליך שדרכו אני עוקבת אחרי ריטואלים גבריים שנשים לא לוקחות בהם חלק. גם ספר תהילים מתקשר לסופר סת”ם. היות וספר תהילים עוסק בבקשות ובתחינות לבורא עולם, אז אני לקחתי פתקים לבנים וצהובים כמו פתקי תזכורת וכאלה שמכניסים לחריצים בכותל וכתבתי עליהם את 150 פרקי תהילים, וזה לקח הרבה זמן. את כל הפתקים הכנסתי לשקית שקופה וקשרתי אותה. הצגתי את העבודה ב-1995 בבית האמנים בתל אביב. הכנת ספר תהילים בתהליך הארוך הזה מדמה את דרך הכתיבה של סופר סת”ם. שנים אח”כ, ב-2014, עבדתי על מיצב של ספר תהילים עשוי מדפי חמר המוצבים על מדפים וסימנים מחוררים בהם, כמעט כמו כתב ברייל”.

האם יש משמעות מיוחדת לשימוש בחמר ולדרך חריטת האותיות?

“נכנסתי למקום של ארכיאולוגיה, חרסים, לוחות חמר עם כיתובים שנמצאו בחפירות במסופוטמיה. החמר, שהוא חומר טבעי, נוח לעבודה. לא חרטתי בו אותיות אלא סימנים, חורים, אין עיצוב גרפי לסימנים והם מזכירים כתב ברייל. ניתן למשש את הסימנים. דברתי בעיקר על הכוח של האות העברית גם כשהיא לא נרשמת בדייקנות. בראש כל חרס כתבתי את מספר הפרק בספר תהילים. בפעם הראשונה עשיתי זאת בחמר לבן והוא הוצג בתערוכה המשותפת לי ולפסי גירש “במקום שאני עומדת” במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד ובפעם השנייה – בחמר ורוד, כאותה קלישאה ידועה – נשים בורוד וגברים בתכלת. והרי ספר תהילים הוא ספר יותר נשי, ספר של בקשות ונשים קוראות בו ומצפות שדברים שביקשו אכן יקרו. כשליאב מזרחי בחר את העבודה הזאת בשביל אחת מתערוכות “בויס, בויס, בויס” , זו שהייתה בבית בנימיני, שמחתי עם הרעיון ואמרתי לליאב שזה מתקשר עם בויס מהצד השמאני, אלא שבעבודה שלי השמאן הוא בורא עולם ולא האדם”.

"גולם" (2009) מיצב, נחמה גולן. מהתערוכה "מוזיאון הטבע" במוזיאון פ"ת. צילום: יאיר טלמור

“האוצרת הגיעה לסטודיו שלי וראתה את האובססיה שיש לי לכלי מעבדה שונים. אמרתי לה שאעשה מיצב שהוא מעבדה לאדם שרוצה לברוא אדם, לשבט אדם. היה ברור לי שאם אני מתעסקת עם השאיפה של האדם החילוני לברוא ולשבט אדם, אז בעומק החלל אתן את ההקשר היהודי, שהוא המיתוס או האגדה על הגולם מפראג”

פרט מתוך מיצב “גולם”, 2009, מוזיאון פתח תקווה. צילום: יגאל פרדו

עבודה שלך בשם “גולם” משנת 2009 הוצגה במסגרת התערוכה “מוזיאון הטבע” במוזיאון פתח תקווה לאמנות גולם בכל צורה בה הופיע, אם נזכיר את הגולם מפראג ואת המפלצת של פרנקנשטיין, נוצר על ידי אדם. זה מנוגד לבריאת העולם והאדם הראשון.

“צריך להתחיל מהשאלה מה היה הרעיון של התערוכה שאצרה רויטל בן-אשר פרץ. המחשבה הייתה שבארץ אין מוזיאוני טבע גדולים ומפוארים כמו שיש בחו”ל והאוצרת רצתה לעשות תערוכה שמדמה מוזיאון טבע, ליצור אשליה של מוזיאון טבע. 15 אמנים הוזמנו ליצור עבודות תוך התייחסות לתצוגות במוזיאוני טבע. האוצרת באה לסטודיו שלי וראתה את האובססיה שיש לי לכלי מעבדה שונים. אמרתי לה שאעשה מיצב שהוא מעבדה לאדם שרוצה לברוא אדם, לשבט אדם. היה ברור לי שאם אני מתעסקת עם השאיפה של האדם החילוני לברוא ולשבט אדם, אז בעומק החלל אתן את ההקשר היהודי, שהוא המיתוס או האגדה על הגולם מפראג”.

ביוני 2011 הצגת בבית האמנים בתל אביב את התערוכה “בין הזמנים”. דוד שפרבר במאמר “יום שהוא לא יום ולא לילה”¹ מביא פרשנות שאינה מתייחס לחופשת תלמידי הישיבות אלא ל “זמן” ממשנתו של זיגמונד פרויד על החלום, באומרו שהזמן הנחווה בחלום מייצג זמן שהוא “בין הזמנים”: בין הזמנים של מודע ולא מודע, בין הזמנים של ערות ושינה, בין הזמנים של עבר והווה, יחס זמנים שאין בו סדר כרונולוגי”… ואת אומרת לו ” במקום למסע אמנותי בזמן יצאתי ל”מסע לאחור”, לבדיקת צילומים ושיתופי פעולה עם אמנים, שנקרו על הדרך, ודרכם אני מנסה לברר מה אירע באותה לחיצת אצבע”. הסבירי את הרצון ל”מסע לאחור”.

“מרבית העבודות שהיו בתערוכה זו נעשו ללא מטרה מכוונת. מבחינה כרונולוגית הם מתפרשים על פני תקופות שונות, חלקן צילומים שנוצרו בזמן תערוכות שלי או תערוכות שאצרתי ובהן אני מתייחסת לחלל תערוכה קיימת כאל לוקיישן ליצירת פרפורמנס ועבודת המשך, למשל בשיתופי פעולה עם יוסי נחמיאס 1998, עם פסי גירש 2000. יוסי צילם אותי נעה בצעדי ריקוד סופי על גבי דרך עפר שהביא מרמת הגולן לתל אביב במסגרת הסדרה “מפגשים ודיאלוגים”, שאצרתי, ואילו פסי צלמה אותי בתערוכה “מדרש חוה” במדרשה לאמנות בקלמניה, ובה עשיתי מיצג שתוכנו ריטואל גברי של הנחת תפילין אלא שהשתמשתי בחוט רקמה אדום, סרט מדידה של תופרת וארנק כסף קטן, כלומר השתמשתי בחומרים נשיים כדי לייצג פעולות גבריות , צילומים שעשיתי בביקורים בתערוכות בחו”ל, בתערוכה של האמנית ההודית שילפה גופטה בגלריה בברלין , אני עושה מניפולאציה צילומית בזמן צפייה בעבודתה , בדיוק כפי שהיא עושה זאת על הצופים הנכנסים לחלל ההקרנה של עבודתה. מצלמה שממוקמת על הרצפה לוכדת את דמותי כצופה ומקרינה אותה כצללית על המסך, וכך דמותי הופכת לתוכן בתוך יצירתה. צילמתי, הדפסתי וכך הפכה ליצירה משותפת לי ולה. בקטלוג הנלווה לתערוכה היו טקסטים ובקורות על תערוכות שאצרתי , טקסט נוסף הוא דיאלוג אינטרנטי, חליפת מיילים ביני לבין יוסי נחמיאס ז”ל”.

בעבודתך “שתלכי בדרכים טובות”, שהוצגה ב-1999 במוזיאון ארצות המקרא, ב-2003 “במקום שאני עומדת” במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד, וב-2012 בתערוכה “מטרוניתא”, שאצרו דבורה ליס ודוד שפרבר במשכן לאמנות בעין חרוד – רואים נעל עם עקב גבוה בנויה מתצלומי זירוקס של טקסט תלמודי העוסק בקניין הקידושין. קראתי ביקורת בסגנון של “חילול הטקסט”.

“עצם העובדה שהצילום מזהה את הדף המקורי חלה עליו קדושה. אני לא פוטרת עצמי ולא מתרצת את ההלכה המפורשת. אם תפתחי את השולחן ערוך ספר ההלכות את מבינה שאין לעשות שימוש זר בספר קודש. דוגמא מן המקור- את עומדת בתחנת אוטובוס ובידך ספר קודש , אסור לך להשתמש בו כדי (שיעשה) להצל על פניך. את הופכת את הספר לכלי. אז אין לי תרוץ אלא הייתי חייבת לעשות זאת. ברור היה לי שאני לא עושה עבודה עם דפים מקוריים מהגניזה, אין לי צורך בדפים מצהיבים, אין בי רומנטיקה”.

בעניין פמיניזם דתי נראה לי שהעבודה הזאת היא העבודה ב-ה”א הידיעה בתחום.

“נכון, העבודה הזאת היא אייקון של פמיניזם דתי. כשעשיתי אותה לא נתתי לעצמי דין וחשבון. הייתי מחויבת לה, היא הייתה חזקה ממני ומדויקת בכל פרמטר אמנותי בחומר בצורה בתוכן ובחבור ביניהם”.

כבר ב”ספר נשים” יש תפקיד לידיים, מוטיב שחוזר בעבודות שלך ומצא ביטוי בתערוכה “איך ידייך”, אוצרת ענת אנגלנדר בהנחיית טלי תמיר, שהוצגה במסגרת מקבץ תערוכות “עלי באר” של המסלול לאוצרות במחלקה לאמנויות באוניברסיטה באר שבע (יוני-ספטמבר 2013, גלריה טרומפלדור). את מפרקת את הגוף השלם ולידיים את נותנת משמעות מיוחדת.

“ביצירה שלי יש הרבה חלקי גוף, כאשר לידיים ולרגליים יש מקום מיוחד, בעיקר לידיים. אני זוכרת ומזהה אנשים לפי כפות הידיים שלהם. שתינו זוכרות את הידיים של גלן גולד, את האצבעות שכאילו אינן מסתיימות. יד זה סוג של זיכרון. הידיים תמיד מופיעות אצלי יחד עם משהו נוסף למשל טקסט, חפץ או מבצעות איזה שהיא פעולה. רגליים זה הליכה, תנועה, בריחה, מעבר ממקום למקום. בפרוק הגוף השלם יש משהו שאומר שאותי לא מעניין הגוף השלם. נפלאות הגוף לא מעניינות אותי”.

האם את מלמדת במסגרת כלשהי?

“אני מלמדת עד היום במינון נמוך ורק אנשים שהם כבר אמנים, שסיימו הכשרה והם צריכים ליווי. אני הולכת לסטודיו שלהם פעם בשבוע והפגישה נמשכת כ- 3 שעות”.

במשך השנים אצרת תערוכות רבות, האם אוצרות עדיין מעניינת אותך?

“אצרתי די הרבה תערוכות והמשיכו לפנות אלי אבל מיציתי את הפרקטיקה הזאת. ובנוסף, אוצרים צריכים להתעסק עם אמנים ואני לא רוצה לעשות זאת”.

מה דעתך על ביקורת האמנות בכלל בארץ? האם יש מבקרי אמנות דתיים?

“לדעתי אין מבקרי אמנות דתיים, בקורת בחברה הדתית מגיעה מרבנים שדעתם רחבה בהלכה ופחות באמנות . ואין כמעט מבקרי אמנות בכלל. קרבת הרעות שבין מבקרים לאמנים הופכת את השדה לביצה. אמנות פלסטית איננה תופסת מקום של חשיבות בעיתונות, ובתקשורת היא סרח עודף שמעניין את הברנז’ה בעיקר”.

האם היית מגדירה את עיסוקך באמנות כ”עבודת קודש” או “עבודה זרה” שהרי יש רבנים שמגדירים “אמנות” כ”עבודה זרה”?

“אי אפשר לעשות תיחום כזה. זו שאלה שכל אמן צריך לשאול את עצמו. לגבי, אמנות בוודאי אינה עבודת קודש. ההיפך – אמנות בעצם לא משפיעה, אנחנו לא רואות איזה שהיא מלחמה שנמנעה בזכות האמנות או נפסקה בזכותה. אין מחאה באמנות פלסטית כי בסופו של דבר התוצר הוא ציור על קיר. אין לאמנות הפלסטית חלק בקדמה והיא לא יצרה שום המצאה מדעית או טכנולוגית שהעניקה תועלת לציבור מעבר לאסתטי. התפקיד של האמנות הוא לעורר שאלות וחשיבה על המציאות אבל היא לא פותרת כלום ולא מכילה תשובות לשאלות שעולות בשיח הציבורי. אמנות איננה עבודה זרה על פי הגדרתה, אבל אם מצווה הגבר להישאר בד’ אמות של בית המדרש ולהקדיש עיתותיו ללימוד והוא הולך להיות אמן, נוצרים שני מצבים האחד שהוא בוגד באמונתו והשנייה שהוא בוגד בנטיית נפשו, ייתכן ששני המצבים הם עבודה זרה ואינני מקלה ראש בנטיית נפשו של האדם”.

שמתי לב שאת לא עוסקת בנושאי פוליטיקה, באקטואליה.

“פוליטיקה עכשווית לא מעניינת אותי. אבל יש לי עניין ומבט על הזהות והחיבור בין הזהות הפלסטינית והזהות היהודית, בין האסלאם ליהדות, בגלל המקור המשותף שלנו, האב המשותף של שתי האומות. אני עוסקת במקורות ובגנאלוגיה שלנו מאברהם אבינו, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו”.

איזה עבודות הציגו את הקשר בין היהדות והאסלאם?

“הצגתי בבית האמנים בתל אביב ב- 2007 עבודה בשם “אין שמחה בשמים”. לקחתי ארון משרדי והכנסתי לתוכו שני מלאכים בגובה אדם, על כנף האחד סימנתי את סמל האסלאם ועל כנף המלאך השני – מגן דוד. על דלתות הארון היו חרוטים שמות אבות ואמהות האומה היהודית והקשר לאומה הערבית”.

האומה היהודית או האומה העברית, שהרי בזמן אברהם אבינו לא היינו יהודים, היינו עברים.

“למילה –עברית יש שיתוף אותיות עם המילה ערבית, אבל אני מעדיפה את מושג האומה היהודית. את צודקת בקשר לאברהם המונותאיסט הראשון , אברהם העברי – “שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד”. בתקופת יעקב אבינו לאחר המאבק עם המלאך נוסף לשמו השם ישראל ונוספה הגדרת זהות ישראלית. בפי הערבים אנחנו קרויים יהודים , לא ישראלים ולא עבריים, אנטישמיות בעולם היא נגד יהודים. העבודה נקראת כך מתוך מחשבה שאת הסכסוך הזה בני אדם מתקשים לפתור ויש להעתיק אותו לספירה השמימית. בעבודה שנקראת “הרי את מקודשת” מילים ערביות ממלאות את האותיות העבריות של המשפט הנ”ל ומעוצבות כטבעת על רגבי אדמה, ישנו כאן קשר של קדושת הנישואין וקדושת האדמה, ואם עסקינן בקדושה הרי שהנושא הוא דתי”.

התערוכה האחרונה הייתה בסטודיו שלך “נפל בעריכה, נייר אורתודוכסי”. התערוכה משכה הרבה קבוצות של מבקרים, סטודנטים ותלמידי תיכון.

“פתחתי את הסטודיו למבקרים לא בכוונה לארח קבוצות אלא כדי לבדוק ולחקור את התפקידים השונים שמלאתי ביצירת תערוכה בסטודיו – אני האמנית, הגלריסטית, המשווקת, היחצ”נית, האוצרת. זה היה מניע מעניין לבדוק את המקצועות שנדרשים להקמת תערוכה. בנוסף נייר הכסף שאספתי הוא הנייר האורתודוכסי שמשמש בערב פסח לכיסוי, למשל שיש במטבח ועוד, וזה יצר שיח על מנהגים ודת, כי השימוש בנייר הכסף הוא מנהג שהשתרש אצל האשכנזים ומאוחר יותר גם אצל המזרחים אבל אינו דין והלכה. נמצא שאנשים עסוקים מאד במנהגים, בדברים חיצונים שסביב הדת למשל הלבוש. הרי הלבוש של העדות החרדיות מקורו בארצות המוצא שלהם, והוא לבושם של בני הארץ, ולפעמים אינו מתאים לאקלים בישראל ובכל זאת משמרים אותו.

“התערוכה התגלגלה מתוך מנהגים וחומר, יש תוכן ויש חומר וחסרה קומפוזיציה. ואז החלטתי לעקוב אחרי תפקיד הנייר שהוא לכסות, אז כיסיתי את העבודות בסטודיו כמו שמכסים בבית את החמץ. לקחתי דף שכיסה את החמץ וכיסיתי יצירת אמנות. לאט לאט נוצרה עבודה טוטאלית, הכיסוי היה על פני כל העבודות שהיו קיימות בסטודיו. בפסח הכיסוי עם נייר כסף יוצר מצב של שוויוניות בין המטבח העשיר למטבח העני. שניהם מכסים חלקים גדולים בנייר כסף. הנושא הפך להיות גילוי וכיסוי, נתתי מלבוש חדש לפסל שהיה קיים, בזכות הלבוש החדש היצירות הפכו לרדי מייד, הן היו הבטנה של נייר הכסף. יש ערעור על מעמדו של האובייקט האמנותי כי יצרתי לו זהות חדשה. ואז יום אחד הגיעה קבוצה מבצלאל עם המורה האמן אבי סבח, והוא סיפר לנו שאנדי וורהול בשנת 1964 העביר את הסטודיו שלו ללופט תעשייתי במנהטן וקרא לו The Factory. הוא נתן לחבר שלו לעצב את המקום והוא התחיל לצבוע את הקירות בצבע כסף תעשייתי והוסיף לכך נייר אלומיניום ומראות. סיפור שנשכח ממני. הגיעו לתערוכה קבוצות רבות מלוות באמנים ואוצרים ואלה היו מפגשים מעניינים שבהם אני מדייקת ומנסחת את המעשה”.

הקדשת זמן רב לביקורים. מדי פעם עולה השאלה האם המדריך שמביא קבוצה צריך לשלם לאמנים שמארחים אותם?

“לדעתי צריך לשלם לאמנים. לא ביקשתי אבל שני מדריכים התעקשו ושלמו לי”.

מדוע כינית את התערוכה “מיצב אינדי”?

“זה מושג מושאל מעולם המוסיקה. כאשר מוסיקאי עושה הכל – כותב את השיר, מעבד אותו, שר או מנגן אותו ומפיק אותו. הוא מתפקד כחברת תקליטים עצמאית. בתערוכה הזו עשיתי הכל לבד”.

למה קראת לתערוכה “נפל בעריכה”?

“לא אפרט, “נפל בעריכה” זו בדיחה פרטית. שלחתי הצעה של אובייקט מסוים, סירה בתגובה לסירות הפליטים, עשויה מנייר לתערוכה מסוימת, וההצעה לא התקבלה. אמרתי לעצמי “כל עכבה לטובה”. הנייר שנפל במקום אחד מצא ביטוי במקום אחר”.

במה את עסוקה בימים אלה?

“אני עומדת להשתתף בכמה תערוכות: תערוכה בקרית טבעון, הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית. כשהתחיל מהלך פירוק התערוכה ”נפל בעריכה, נייר אורתודוקסי” קלפתי בזהירות את נשלי הפסלים וגלגלתי את ניירות אלומיניום לקראת הפרויקט הבא גם כן בירושלים כשאשתתף בפסטיבל מנופים, התערוכה תהיה במקלט לאמנות, גלריה ירושלמית ע”ש איקא ישראלי ז”ל שנמצאת באזור חרדי בעיר”.

השיחה התקיימה בסטודיו של נחמה גולן ברחוב שביל המפעל 1 בתל אביב, יולי 2017.

1) דוד שפרבר, “יום שהוא לא יום ולא לילה”, באתר “ערב רב”, 26/06/2011

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook