מאיר שטרן: “תלך לעשות ניתוח בלי לבדוק מי המנתח? כך צריך לבדוק גם מי הרסטורטור”

מאיר שטרן, רסטרוטור ותיק, וחתנו - אייל לוזיה, בשיחה עם כרמלה טייכמן על המקצוע, על גילוי של זיופים ואיך זריצקי היה מותח את הבד
דימוי מתוך אתר האינטרנט של סטודיו שטרן לרסטורציה
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימוי: מתוך אתר האינטרנט של סטודיו שטרן לרסטורציה

מאיר שטרן , 85, רסטורטור, גלריסט, צייר, אוהב ישראל, ספר על עצמך.

“נולדתי בצ’כוסלובקיה, בעיר מונקאטש. כבר כילד הייתי טוב בציור, והייתי מצייר בעפרון על פתקים את הדיוקן של ד”ר מסריק, נשיא צ’כוסלובקיה, ונותן מתנות. בגיל 15 לקחו אותי לאושוויץ , ברחתי מהמחנה, ועם סיום המלחמה, בן 16, הגעתי לאנגליה עם כ-1000 ילדים יהודים, שהוצאו מפראג. הגעתי עם צבעים, כד קטן וזוג אחד של מכנסי קורדרוי. רציתי להיות צייר ולספר לעולם על הסבל שעברתי, אבל גיליתי שהעולם לא מתעניין”.

האם רצית להיות צייר עוד כילד לפני המלחמה? ומה עשית עם “הרצון” הזה באנגליה?

“כן, רציתי להיות צייר מילדות, ועוד יותר אחרי המלחמה. אחרי שהבראתי רציתי ללמוד ציור, ובית ספר פיטמן הציע קורסים שונים. הוועדה שטפלה בנו רצתה שאלמד מקצוע ולא רצו לשלם עבור לימודי ציור. אימא, שגרה אז בפראג, גם כן אמרה את שלה “אתה צריך ללמוד מקצוע “. תמיד הייתי טוב עם הידיים ורציתי ללמוד משהו עם זהב. הפקידה אמרה “אין לי שום דבר עם תכשיטים, אבל יש משהו קרוב dental mechanics”. נשארתי שנה וחזרתי ללונדון ומצאתי עבודה אצל יהודי מברלין שעבד בזהב. עבדתי אתו אבל לא אהבתי את העבודה. הוא היה טכנאי של רופאי שיניים. אני רציתי לצייר. באיזה שהוא שלב מצאתי בחור שלמד אתי והתחלנו לעבוד ביחד”.

היית ילד יהודי, פליט, ללא שפה, ללא כסף, ללא משפחה ואתה בונה את עצמך צעד צעד.

“באתי לאנגליה עם זוג מכנסי קורדרוי אחד. כשהייתי מכבס אותם, הייתי צריך להישאר בבית יומיים עד שיתייבשו. קבלתי 3 וחצי ליש”ט לשבוע וביום חמישי כבר לא היה לי כסף לאוכל. במסעדות של רשת Lyons קניתי מרק וקוביות לחם עם חמאה”.

מה עשית כדי להתקדם מקצועית?

“בזכות הפיצויים מגרמניה יכולתי ללכת ללמוד. התקבלתי ל-Saint Martin’s School , זה היה ב-1956, וכבר הייתי נשוי ואשתי תמכה בי. בינתיים עשיתי פיסול, פורטרטים, עבדתי בברזל ובבטון. היו לי מורים טובים. בחור שעבד במחלקה של גבס הזמין אותי לעבוד אתו ועשיתי יציקות לכל התלמידים. בערבים עבדתי בעבודות טכניות בתאטרון. איש הגבס שלח אותי לאדם שהיה רסטורטור בגלריה הלאומית ויצא לפנסיה. הוא היה צריך מישהו שיעזור לו עם המגהץ. בהתחלה עבדתי אתו יום בשבוע. הוא ראה איך אני עובד עם השעווה ואני התאהבתי בעבודה ובפגישה עם הציורים. מיום בשבוע עברתי לעבוד עמו כמעט כל השבוע. נכנסתי לעולם הרסטורציה ומאד אהבתי.

“יש לי גיס באמריקה, שהיה בא ללונדון לקנות ציורים ויקטוריאניים עבור אמריקאים. קניתי לו ציורים והמשכתי לעבוד ברסטורציה. בינתיים התחילו להגיע אלי קליינטים. אני העדפתי לקנות ציורים במצב גרוע, לשפץ ולמכור. לא רציתי לתת למישהו אחר לטפל בעבודות”.

איך הייתה רסטורציה בסוף שנות ה-50 ושנות ה-60 באנגליה?

“החומרים הישנים גרמו לפעמים נזק בלתי הפיך. הציוד הטכני היה מיושן. שולחנות עבודה מקצועיים לא היו ברשות רוב הרסטורטורים, ולא לומר כל ציוד הצילום והרנטגן של היום. היו רסטורטורים לא מקצועיים. כימיה לא היה מקצוע חובה לרסטורטור. הייתי רסטורטור טוב אבל גם ידעתי מה חשוב מאד – להימנע מלגרום נזק ליצירות, שלפעמים הוא בלתי הפיך”.

מתי פתחת גלריה בלונדון?

“פתחתי את הגלריה ב-1964 בשם Stern Art Dealers . קניתי ציורים במצב גרוע, עשיתי להם רסטורציה ומכרתי במחיר טוב. כדי להשתלם הלכתי לשיעורי ערב והרצאות. נרשמתי לאגודת הרסטורטורים. עבדתי עם גוסטב ברגר שעמד לכתוב ספר חשוב על רסטורציה של ציורים ועל החומרים החדשים¹. היה לי ידע והיו לי רעיונות וגם ידעתי לאלתר. כל ציור שונה, אין שני ציורים אותו דבר. יש ציור על בד, קרטון, נייר, עץ, אלומיניום, פח ועוד”.

מתי עלית לארץ ומדוע?

“תמיד רציתי לחיות בארץ. 3 פעמים הייתי בדרך לארץ. אימא והמשפחה היו פה. שבוע אחרי מלחמת 6 הימים באנו לביקור, וכבר אז חפשנו דירה לשכור. מצאנו בית מתאים. באנו עם שני ילדים. דבי ודיוויד שגר בלונדון. דיוויד פגש בגלריה שלנו בתל אביב בחורה שהיא נינה של הצייר קמיל פיסארו. הם התחתנו והיא, שמוצאה מפריז, לא רצתה לחיות כאן והם עברו ללונדון. מאז 1984 דיוויד מנהל את גלריה שטרן שהפכה ל- Stern Pissarro , ומיקומה החדש הוא ברחוב סט. ג’ימס”.

מה עשית כאן מבחינה מקצועית?

“חיפשתי מקום לגלריה ומקום לרסטורציה. לא הכרתי אבל ידעתי מי עובד ואיפה. הלכתי לפגוש את מלר שהיה אז רסטורטור של מוזיאון תל אביב. רציתי לדעת איפה קונים ציוד וחומרים, שולחן וואקום. תשובתו של מלר הייתה “אני עובד כמו שעבדו בהולנד לפני 400 שנה”.

“פגשתי את פוחצ’בסקי, שישב בשיינקין ודבר על אמנות. הוא הכיר פה ושם ונתן לי עבודות. התחלתי לעבוד בבית. גם בעלי הגלריות י”מ בלייכר ואליעזר רוזנפלד נתנו לי עבודות ושלחו אלי קליינטים. חיפשתי סטודיו ומצאתי מקום ביפו, מקום יפה אבל במצב לא טוב. בינתיים דבי התחתנה עם אייל. אמרתי לו “בוא נחפש מקום, נבנה שולחן ואתה תעבוד אתי”. מצאנו מקום מתאים עם חצר ברחוב יוסף הנשיא, בנינו שולחנות וואקום, קנינו ציוד, תאורה וחומרים. 24 שנים אנחנו שם”.

ספרת שחזרת ללמוד כימיה, מדוע?

“נסעתי ליורק באנגליה ולקחתי קורס בכימיה שבו השתתפו רסטורטורים/יות מארצות שונות. החומרים כל כך השתנו שהיה צריך ללמוד. אני הייתי התלמיד המבוגר בכיתה עם ניסיון וידע. למורים היו שיטות שונות לניקוי ציורים ועבודות על נייר כולל בשימוש במים. השיטות השונות התבטאו גם במחיר עבודת הניקוי, לא דין ליתוגרפיה שערכה 200 דולר כדין רישום שערכו 20,000 דולר. מכל דיון וויכוח לקחתי את מה שהתאים לי ולשיטות העבודה שלי ולקהל שלי”.

מה דעתך על עולם הרסטורציה בישראל?

“אני רוצה לדבר על כך. אני רואה מה קורה שמביאים לי עבודה שמישהו אחר עבד עליה. אני רואה נזקים בלתי הפיכים. הכל בנוי על – כמה עולה הטיפול. הנזק לעבודות הוא עצום. חומר לא נכון, דבק לא נכון שאי אפשר להפריד אח”כ . הקהל לא מודע לחשיבות טיב החומרים. לכן אפשר לתת עבודה לטיפול ב-1000 ₪, להתווכח על המחיר ואח”כ לקנות מסגרת שעולה פי 2. אני אומר “אתה תלך לעשות ניתוח בלי לבדוק מי המנתח?”, כך צריך לבדוק מי הרסטורטור.

“אנחנו מקבלים עבודות של אמנים ישראלים מוקדמים כמו גוטמן, זריצקי, סטמצקי ואחרים. בשנות ה-30 הצבעים היו לא טובים, הבדים גרועים, גרונד (צבע בסיס) לא נעשה כמו שצריך. למשל זריצקי השתמש בבד גרוע, מתח אותו ומרח על הכל גרונד, שעשה מגבס עדין, מעורבב עם דבק נגרים. כשהוא צייר על הבד נוצרו בליטות בצד השני. הדבק נדבק לשאסי (מסגרת מתיחה) וכל שינוי במזג האוויר יצר את הבליטות בצד השני. שאסי עם מפתחות אפשר לפתוח ולמתוח. אבל עשו שאסי בלי מפתחות, שהוא זול יותר אבל מונע מתיחה. במקצוע הרסטורציה צריך כל הזמן להתעדכן בחומרים ובציוד. אם הייתי עובד במוזיאון שבו לאף אחד לא אכפת מהזמן וההוצאות, הייתי עובד אחרת מאשר כעצמאי שיש לו הרבה הוצאות. יש חומרים שאנחנו מזמינים מחו”ל כמו דבק מיוחד, שמוטס בקופסאות מיוחדות נגד שריפה. זה מייקר את החומר פי כמה, וזה מייקר את העבודה. אם ציור חדש יותר ויש בו הרבה לבן, אי אפשר להשתמש בשעווה להדבקה, כי זה יהפוך את הציור לצהוב. היום החומרים שקופים ולא מסרטנים”.

“אנחנו מקבלים עבודות של אמנים ישראלים מוקדמים כמו גוטמן, זריצקי, סטמצקי ואחרים. בשנות השלושים הצבעים היו לא טובים, הבדים גרועים, גרונד (צבע בסיס) לא נעשה כמו שצריך. למשל זריצקי השתמש בבד גרוע, מתח אותו ומרח על הכל גרונד, שעשה מגבס עדין, מעורבב עם דבק נגרים. כשהוא צייר על הבד נוצרו בליטות בצד השני”

מאיר שטרן

מה דעתך על האספנים בארץ?

“אני אוהב את המקצוע שלי. היהודים, עם גדול, הם אספנים. בכל בית יש ציורים על הקירות. אבל לא משקיעים בתחזוקת הציורים. קורה שתמונה נופלת או צבע נופל. אבל קורים דברים גם במוזיאונים, למשל בבית ראובן היה שטפון והצינור תוקן. אף אחד לא ראה שנגרם נזק לציור, כי נזקים כאלה מתגלים אחרי שנים. כרמלה הורידה ציור מהקיר ושמה לב שגושי צבע מתרוממים. היא קראה לנו ואני ראיתי את שאריות כתם הרטיבות, שנגרם 4 שנים קודם. יש לנו שיטה איך להחזיר צבע, הצלנו כ-90% מהצבע, 10% האבודים היו בשוליים. בעבודה הזאת יכולתי ללמוד איך ראובן הגיע לירוק המיוחד שלו. יש המון דברים שאפשר לעשות בבית כדי לשמור על עבודות אמנות.

נחזור קצת אחורה. מי היו הקליינטים שלך במקום הראשון שהיה ביפו, הרי מדובר בסוף שנות ה-60, עם האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים?

“היו כבר אספנים אבל אני לא יכול לומר שמות. היו אספנים של אמנות ישראלית ואמנות יהודית (לא חפצים). אנשים קנו לא רק כדי לתלות על הקיר. לרסטורציה הם היו הולכים למלר. היו לי קליינטים ששלחו פוחצ’ בסקי, בלייכר, ורוזנפלד. לאט לאט רכשתי שם”.

האם זכורות לך עבודות מיוחדות שעבדת עליהן?

“לאדם מסוים היה ציור של פרחים של לסר אורי. הציור היה במצב לא טוב וצבע נפל ממנו. האדם מסר את הציור לתיקון אצל המשמר מלר. כשקיבל את הציור בחזרה הוא אמר “זה לא הפרח שהיה וזה לא הכחול”. הוא הביא את הציור אלי וסיפר את הסיפור – לא מרוצה מהפרח ומהכחול. בדקתי וראיתי שזו תוספת, והורדתי את התוספת. השלמתי את הצבע עד כמה שאפשר היה בלי לגרום נזק.

“יש מקרים שעושים יותר מדי שיפוץ. למשל, מישהי מרמת אביב הביאה לי ציור של גוטמן. אני מסתכל ומנקה ויורד צבע ועוד צבע. אני מצלצל לגברת ואומר לה שיורד צבע, כאילו מישהו צייר על הציור. היא ענתה שאמנם נתנה את הציור למישהו ולא הייתה מרוצה, “אמרתי כל הזמן שינו לי את הציור, תוריד את כל הצבע”. רוב הציור היה בסדר. זה נקרא לשפץ כדי לשפר וזה לא צריך לעשות”.

“יש מקרים שעושים יותר מדי שיפוץ. למשל, מישהי מרמת אביב הביאה לי ציור של גוטמן. אני מסתכל ומנקה ויורד צבע ועוד צבע, כאילו מישהו צייר על הציור”

האם אתה משווה אספנים של פעם לאספנים של היום? הללה טל, ששיחה עמה הייתה הראשונה בבלוג, התגאתה בעובדה שלא מכרה מעולם ציור. אספנים בני זמננו נוהגים אחרת.

“אספנים של פעם אספו כבר אמנות ישראלית אבל ובעיקר אספו אמנות של ציירים יהודים מהמאות 18,19 וגם 20, כמו ליברמן, ישראלס, גוטליב, לסר אורי, שאגאל ואחרים. האספנים של היום קונים בעיקר אמנות ישראלית עכשווית וגם אמנות בינלאומית עכשווית. אספנים מחו”ל באו לקנות אמנות יהודית. היום קונים ציורים יחד עם מעצב פנים שיתאימו לצבע הווילון והקיר. אני לא מתנגד, אני שמח לראות אמנות בכל בית”.

האם קרה שהביאו לך עבודה וסירבת לעבוד עליה?

“לא, לפעמים קשה מאד לזהות חומר ובד. היה מקרה של ציור על קלף שפחדתי לגעת בו”.

מתי פתחת את הגלריה בתל אביב?

“ב-1968, ברחוב גורדון על יד המוניות”.

איזה גלריות היו באזור באותו זמן?

“גלריה מבט, גלריה צ’מרינסקי וגלריה גורדון. גבעון לא פתח עדיין והייתה לו גלריה במלון שרתון. רציתי לפתוח את הגלריה ברחוב של גלריות. התערוכה הראשונה הייתה של עבודות קטנות של אמנים גדולים, כמו ליברמן, קיסלינג, פיקסו, ינקו ועוד. מכרתי את הכל”.

מאיפה הגיעו העבודות?

“מהגלריה בלונדון. תערוכה שמשכה אלפים הייתה תערוכה של דיוויד הוקני. היו תורים בכניסה לגלריה. ב-1971 הצגנו תערוכה של ינקל אדלר עם קטלוג גדול. עבודות רבות נקנו. הבאתי כמה עשרות ספרים קטנים של Grim שנמכרו תוך שבוע. ב-1971 הציעו לי את הקומה בגורדון 30”.

כשפתחת את הגלריה, בניגוד לגלריות אחרות, לא התרכזת באמנות ישראלית ולא היו לכם קשרי אמן-גלריה עם אמנים מקומיים.

“הבאתי עבודות של אמנים ישראלים מחו”ל, כמו ראובן, לודוויג בלום, אבל פן ואחרים. אז היה קשה למכור אפילו את ראובן. קניתי יודאיקה – ציורים, עבודות על נייר אבל לא חפצים. אספנים וסוחרים כמו שטיגליץ היו קונים אצלי בעיקר יודאיקה. היו לי עבודות של מאוריצי גוטליב, שאחת מהן נקנתה על ידי אספן שנתן אותה כמתנה למוזיאון. היו לי עבודות של אופנהיים, יוזף ישראלס, שאגאל, לסר אורי , פסלים של חנה אורלוף, מודליאני, פליקס נוסבאום. בשעתו לא ידעו שהוא יהודי, ואני מצאתי ציור שהוא צייר במחנה ריכוז. אני פרסמתי מודעות בעתון Weltkunst והגיעו סוחרים ואספנים מאמריקה ומאירופה. הייתי נוסע לאנגליה, מסתובב בארץ ומחפש עבודות מעניינות. באחד הסיבובים עברתי ליד חנות עתיקות וראיתי בחלון הראווה ציור חתונה של אופנהיים. זה היה יום ראשון, מצאתי את הסוחר שהסכים לפתוח. הוא קנה את העבודה עם עוד כמה פריטים ממשפחה “זרה” שהגיעה לאזור. אני קניתי ממנו 8 ציורים.

“עשיתי גם הערכות לביטוח. אנשים לא יודעים מה יש להם. יום אחד אני נכנס לדירה ורואה במרפסת ציור נוף ברלינאי של לסינג. כשהערתי לבעלת הבית היא אמרה “אין לי מקום”. וזה היה אקוורל”.

האם קרה לך שקבלת עבודה של אמן X ותוך כדי עבודה גילית שזו עבודה של אמן Y?

“קרה לי כמה פעמים. פעם אחת קבלתי לניקוי ציור של איזק ישראלס. הבחנתי שבאזור החתימה יש כיסוי של צבע. בעזרת אולטרה סגול וחומר מיוחד גילינו שלמטה ישנה חתימה של אמן אחר. צלצלתי לבעל התמונה והוא הורה לי לחשוף את המקור”.

“קיבלתי לניקוי ציור של איזק ישראלס. הבחנתי שבאזור החתימה יש כיסוי של צבע. בעזרת אולטרה סגול וחומר מיוחד גילינו שלמטה ישנה חתימה של אמן אחר”

האם אמנים מסרו לך עבודות לרסטורציה?

“כן, מסרו ולא תמיד שלמו או שלמו עם עבודות. יוסל ברגנר, שהיה גם אספן בעיקר של אברהם מינצ’ין, היה נותן לי עבודות. גם גלעדי היה משלם בעבודות”.

האם נתקלת בזיופים?

“הרבה זיופים. הבעיה שאין לי סמכות לתת חוות דעת בענייני אותנטיות וזיופים, ולא רוצה. מומחה נחשב מי שלמד והתמחה. יש לי ניסיון – אני יכול לזהות זיופים על ידי בדיקת מריחות הצבע, גיל הבד, מסמרים, מסגרת. יש לי עיניים כמו מצלמה. גם בישראל יש זיופים, בעיקר של האמנים הוותיקים. מדי פעם רואים שהשוק מתמלא בציורים של אמנים וותיקים, אין ספק שבין הציורים המקוריים נכנסו זיופים. הכרתי זייפן אחד אבל אסור לי להזכיר את שמו. לפני כ-20 שנה הגיעו לארץ הרבה ציורים של אוונגרד רוסי. קבלתי ציור אחד לניקוי ולא היה מה לנקות, הציור היה זיוף. חבר שלי מארגנטינה קנה ציור של מלביץ’ והביא אותו אלי לבדיקה. אמרתי לו מיד שהציור אינו של מלביץ’. אבל לא יכולתי לתת עדות במשפט כי אני לא מומחה. הקונה פנה לבית משפט והציור הובא בפני מומחה, שהוכיח שהלבן שבציור לא היה קיים בשנות ה-20. הציור, כמו ציורים אחרים, היה מגובה באישורים ומכתבים מבלגיה, רוסיה וגרמניה. היום גם אישורים אפשר להשיג בדרכים שונות. וגם המומחים משנים דעה. לעבוד עם הרוסים קשה. קבלתי עבודה של Ivan Aivazovsky לרסטורציה וניקוי. מצאתי תאריך 1892 וחתימת האמן. האספן התל אביבי רצה למכור ונסענו עם הציור ללונדון, לפגישה עם מומחה מרוסיה. הוא התבונן בציור ואמר “זה לא מקורי”. החזרנו את הציור לארץ. האספן מצא בלדר שלקח את הציור למוסקבה, קיבל ממישהו אישור אותנטיות, והציור נמכר בפריז ב-100,000 יורו. תחום שמלא זיופים אבל אני לא מתעסק בו – חפצים של יודאיקה.

“הייתי בלונדון בקיץ האחרון, והנה מוצגת תערוכה של מלביץ’ ב-Tate Modern , אני הולך ורואה 10 ציורים על הקיר, אני מתבונן ואומר לעצמי “זה לא מלביץ’”. ברוסיה אין בעיה למצוא מי שיזייף ציורים ברמה גבוהה. לא אמרתי כלום לאף אחד. לפני כמה חודשים הופיע מאמר² Fake Malevich’s works in Tate blockbuster” “, מומחה בינלאומי זיהה את הזיופים”.

 

“בשעתו לא היה פיקוח. היום יש רשימה של משמרים/ות מוכרים/ות על ידי משרד התרבות, ואנחנו – מאיר, דבי ואייל – מוכרים. כל אחד יכול לבדוק מי ברשימה. בלונדון כולם יודעים מי רסטורטור, איפה למד ואיזה תעודה יש לו. בישראל אין לימודי רסטורציה, וחבל. מי שרוצה ללמוד את המקצוע צריך לנסוע לחו”ל”

מאיר שטרן וחתנו אייל לוזיה

אייל: “בראשית הדרך המשותפת בנינו שני שולחנות וואקום אשר חיבורם (עד 5 מ’) מאפשר לנו עבוד על ציורים גדולים מאד. שילבנו רעיונות של החברות הכי טובות לבניית שולחנות וואקום וגוסטב ברגר ייעץ לנו לגבי המרכיבים הטובים ביותר: את משטחי המתכת הזמנו באירלנד, ואת הציוד החשמלי – בניו יורק . השולחנות משמשים למטרות שונות בעבודה. אנחנו עובדים עבור האוספים הפרטיים החשובים ביותר בארץ. בשעתו כאשר כריסטיס וסותביס עשו מכירות בארץ, עבדנו עבורם”.

מאיר סיפר לי שבשעתו תחום הרסטורציה היה פרוץ, היו ממסגרים שהיו גם רסטורטורים והיו סתם חאפרים שהחליטו שהם רסטורטורים. האם לדעתכם היום התחום מסודר יותר?

אייל ומאיר: “בשעתו לא היה פיקוח. היום יש רשימה של משמרים/ות מוכרים/ות על ידי משרד התרבות, ואנחנו – מאיר, דבי ואייל – מוכרים. כל אחד יכול לבדוק מי ברשימה. בלונדון כולם יודעים מי רסטורטור, איפה למד ואיזה תעודה יש לו. בישראל אין לימודי רסטורציה. וחבל. מי שרוצה ללמוד את המקצוע צריך לנסוע לחו”ל”.

אייל: “בענייני חומרים כדאי להוסיף שאנחנו לא רק משתמשים בדבקים ייחודיים ויקרים אלא גם מזמינים בדי פשתן יקרים, הלקה שאנחנו קונים מותאמת ליצירות וחומרים שונים ומיובאת מאנגליה. מחיר של טיפול הוא פונקציה של החומרים היקרים ותהליך העבודה”.

“אנחנו משתמשים בדבקים ייחודיים ויקרים וגם מזמינים בדי פשתן יקרים, הלקה שאנחנו קונים מותאמת ליצירות וחומרים שונים ומיובאת מאנגליה”

האם אתם עובדים עכשיו על משהו מיוחד?

אייל: “אנחנו עובדים על יצירות של ארגוב, שהיו מגולגלות אצל המשפחה. אנחנו מנקים ומכינים את העבודות לקראת תערוכה שתהיה בגלריה תל אביבית”.

מ”ש: “פרשתי לפני מספר שנים. דבי קבלה את הגלריה, אייל – את הסטודיו. גם דבי רסטורטורית. בימים אלה עומד להתפרסם ספר שכתבה בשם “מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך? על עולם האמנות בעידן של שינוי”. האספנים שאני עבדתי אתם כבר אינם פעילים או אינם חיים. היום בקושי רואים אמנות יהודית טובה. עכשיו רק רסטורציה מעניינת אותי. אני קם ב-05:00 בבוקר, ב-06:00 אני כבר בים, שוחה. ומשם נוסע לסטודיו ועובד עם אייל עד הצהריים”.

אנחנו מסיירים בבית. בין הציורים הרבים רואים על קיר אחד דיוקן של אימא של שטרן, במקום אחר ציור של לודוויג בלום שצייר את הרובע היהודי בעיר העתיקה ממלון פטרה. את הציור הזה מאיר רכש עוד באנגליה. הייתה תערוכה ב-Fine Arts Society של לודוויג בלום ואבל פן בשם Biblical subjects and Landscapes of the Holy Land . ציור של פריז מאת לסר אורי. “זאת פריז, אני לא רוצה את ברלין”. ציור של א. מרקוביץ ובו 3 יהודים עם זקנים ולבוש מסורתי משחקים שח. “שידעו שיהודי עם זקן גם משחק שח ולא רק מתפלל”. ציור של ראובן משנות ה-20. מעל ספת הסלון מאנה-כץ.

“המסע הקצר ביותר הוא על פני שנים….המסע הקצר ביותר הוא לתוך העבר…” (שורות משירה של לאה גולדברג “המסע הקצר ביותר”, מתוך: שירים, כרך ג’, ספריית הפועלים, 1998, עמ’ 19)

השיחה עם מאיר שטרן התקיימה בנובמבר 2014, בביתו בצהלה, תל אביב. החלק האחרון בשיחה התקיים בסטודיו שטרן לרסטורציה ברחוב יוסף הנשיא 9/א, תל אביב בהשתתפות חתנו – אייל לוזיה.

1.Gustav A. Berger and William H. Russell, Conservation of paintings: research and innovations. Archetype Publications, 2000.
2.Artnet news, July 17, 2014

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook