יעקב קאופמן: “אני אוהב את רגעי ההתאהבות בתהליך העבודה, את המאבק והדרך. את הרעיון, ההצלחה וגם את הכישלון”

המעצב הבכיר יעקב קאופמן בשיחה עם כרמלה טייכמן על עיצוב ישראלי, תחנות ביצירה ולמה הוא מקנא בעיצוב הסקנדינבי
יעקב קאופמן, צילום מסך מתוך וידאו שרפרפים
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימוי: צילום מסך מתוך שרפרפים - יעקב קאופמן

בדרכי לסטודיו של יעקב קאופמן ביפו, אני חולפת על פני בניין גלי צה”ל וכמו שהזמן עמד מלכת: חיילים אוכלים מצופים ומעשנים, בנינים מרופטים, רחובות מוזנחים, ובתוך כל ההזנחה הזאת אני נכנסת לסטודיו שהוא בית ליופי ושלווה.

קראתי שעלית ארצה עם המשפחה ב-1957, עליה שאני זוכרת כ”עלייה הפולנית”. ספר לי על בית ההורים, העלייה לישראל, בתי הספר בהם למדת וההסתגלות לסביבה החדשה.

“ההורים שלי היו יהודים פולנים שברחו בזמן המלחמה לסיביר. אני נולדתי בדרך חזרה מרוסיה לפולין ב- 1945. הייתי בן 12 כשעלינו לארץ ב-1957. עד העזיבה למדתי בבית ספר פולני. הורי באו מוורשה אבל את ילדותם העבירו באחת העיירות בפולין, שנעזבה בגלל העוני והרעב ששררו בה. אבא היה בעל מלאכה, הוא היה תפר בתעשיית הנעליים וגם אמי עבדה תקופה מסוימת בה. הגענו לארץ בפברואר 1957 ושלחו אותנו לבנימינה שהייתה מול מחצבה בהר. אני זוכר את חווית הבוקר הראשון שלי, אני קם ויוצא החוצה ורואה אישה ערביה בלבוש מסורתי הולכת עם ערימת ענפים על ראשה. בשבילי זה היה מראה הזוי. למחרת היום שהגענו לבנימינה אבא נסע לתל אביב ומיד מצא עבודה, ועברנו למעברת בת ים”.

ממעברה למעברה. האם התחלת לימודים סדירים?

“כמעט לא למדתי. לא למדתי בבית ספר תיכון אלא בחניכות מודרכת, שזו הרמה הכי נמוכה של בית ספר מקצועי. יום אחד בשבוע למדו לימודים מסודרים ובשאר הימים עבדתי בבתי מלאכה, למדתי מסגרות והייתי מסגר. ממסגרות עברתי לשרטוט מכונות ובאותו זמן התחלתי ללמוד פיסול ומאוחר יותר עיצוב תעשייתי”.

לפני שנמשיך בהשכלה שלך נחזור לבית ההורים, שאמנות לא הייתה בו אבל היה בו משהו שהוביל אותך למסלול חייך.

“נכון, לא הייתה אמנות אבל הייתה אומנות craft. כדי להשלים הכנסה אבא עבד גם בבית, גם בפולין וגם בישראל, ומאז ומתמיד ראיתי איך דברים מתהווים, איך מיריעה שטוחה של עור יוצרים את הנעל. ראיתי תהליך שאח”כ נקרא לו “תהליך יצירה””.

אתה עושה מסלול לימודים לא שגרתי. ממסגרות דרך שרטוט מכונות אתה מגיע לאמנות. מתי אתה מגיע לעיצוב תעשייתי?

“בשלב מסוים היה ברור לי שאני רוצה ללמוד אמנות. הגעתי למכון לאמנויות בבת ים (1968), שלימדו בו מורים טובים, וכבר בראשית הדרך הבנתי שציור זה לא בשבילי והתרכזתי בלימודי פיסול. באותו זמן התחלתי ללמוד עיצוב תעשייתי במסגרת לימודי חוץ של הטכניון שהתקיימו בתל אביב. הרכבתי תכנית לימודים בשני התחומים שהייתה כמו מארג טלאים. במכון בבת ים למדתי 4 שנים. אגב, למכון, שאינני יודע אם הוא עדיין קיים, היה שם טוב והוא התחרה עם מכון אבני על התלמידים. הקורס לעיצוב של הטכניון היה הראשון בתחום והמורים היו אדריכלים ולמעשה אדריכלים לא ידעו מספיק אודות עיצוב תעשייתי. אני כבר ידעתי והבנתי מה רלבנטי ומה לא, בגלל ניסיוני בתעשייה”.

והנה אתה מקבל מלגה ונוסע מבת ים לניו יורק. איפה למדת והשתלמת שם?

“גדלתי וחייתי בבת ים עד גיל 25. בגיל 25 קבלתי מלגה מקרן תרבות אמריקה ישראל לשם נסיעת לימודים לניו יורק. הייתי כבר נשוי, נסענו והתחלתי ללמוד ב-The Art Students League of New York. בית הספר לא היה ברמה מספיק טובה ולא התאים לי. אחד התורמים שדברתי אתו, והוא ידע שאני מתעניין בעיצוב, הציע לי להתמחות במשרד של עיצוב תעשייתי בניו יורק. עבדתי בסטודיו של מיכאל לקס לעיצוב תעשייתי במשך כמעט שנתיים, עד 1972. היה לי יתרון על אלו שלמדו את התחום אבל לא היה להם הניסיון בתעשייה שהיה לי. קבלתי הכנה והכשרה בעולם המוצרים, והניסיון שצברתי בדרך היה חשוב”.

“בשלב מסוים היה ברור לי שאני רוצה ללמוד אמנות. הגעתי למכון לאמנויות בבת ים וכבר בראשית הדרך הבנתי שציור זה לא בשבילי, התרכזתי בלימודי פיסול. באותו זמן התחלתי ללמוד עיצוב תעשייתי במסגרת לימודי חוץ של הטכניון שהתקיימו בתל אביב. הרכבתי תכנית לימודים משני התחומים שהייתה כמו מארג טלאים”

ב-1972 אתה חוזר לארץ. איפה אתה עושה את הצעדים הראשונים שלך כמעצב תעשייתי?

“כבר לפני שנסעתי עבדתי במכון לפריון העבודה בתל אביב, שהיום לא קיים. הם הקימו יחידה לסיוע לתעשייה זעירה ובה הייתה מחלקה לעיצוב תעשייתי. הגיעו שני מומחים, אחד מארה”ב ואחד מיוגוסלביה דאז, ואני ושמואל קפלן עבדנו אתם. כשחזרתי לארץ חזרתי גם למכון לפריון העבודה. ראיתי שאני צריך להחליט אם להיות “פקיד” או להיות “מעצב”. היו מפגשים של דינאמיקה קבוצתית שנועדו לעזור בעיקר לעסקים משפחתיים. פסיכולוג הנחה את הפגישות ובעקבות הדינאמיקה הקבוצתית הבנתי שהמקום שלי אינו במכון ועזבתי ב-1976”.

אתה יוצא לעצמאות ואפשר לומר שהיית עד ומשתתף בלידתו של מקצוע העיצוב התעשייתי בישראל. אתה חלק מקבוצה קטנה של מעצבים שיוצקים תוכן לאקדמיזציה של התחום.

“נכון. יצאתי לעצמאות ובשנים 1976-1978 המשכתי לעבוד עם שמואל קפלן. ב-1974 התחלתי ללמד בבצלאל, ב-1979 מוניתי לממלא מקום ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי למשך שנה אחת. פרשתי לפני כ-3 שנים. הייתי מאלה שהשתתפו ביצירת התחום האקדמי . בבצלאל הייתה מחלקה לעיצוב סביבתי ותעשייתי, ואז עדיין לא העניקו תואר אקדמי, שאושר מאוחר יותר על ידי המועצה להשכלה גבוהה. התחלתי ללמד כמורה במחלקה שלא הייתי יכול להתקבל אליה כתלמיד”.

כזכור לא הייתה לך תעודת בגרות.

“כמו אז גם היום צריך תעודת בגרות אבל לא צריך מבחן פסיכומטרי”.

בנוסף לעבודת ההוראה, אתה עצמאי. מה היו העבודות הראשונות שלך ?

“עבדתי עם שמואל קפלן ואז עדיין הייתה בארץ תעשיית מוצרים. עבדנו עם מפעל עונג לריהוט ועם תעשיית הקרמיקה והתאורה. בהתחלה פנו אלינו, ואח”כ אני התחלתי לפנות לחו”ל, להתקשר למפעלים ולהציע מוצרים ופרויקטים. הפרדוקס הוא שככל שהמקצוע האקדמי בארץ התפתח, תעשיית המוצרים הלכה ונעלמה, מצב מגוחך. בשנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 הייתה בארץ תעשיית מוצרים, ואז החל התהליך של העברת ייצור לארצות עם שכר נמוך ותעשיית המוצרים נעלמה, בעוד המקצוע האקדמי התפתח. עיצוב תעשייתי התפתח כמו מקצועות אחרים. בוגרי המחלקה עוסקים בתחומים שונים – סטיילינג, הנדסה, פלסטיקה ועוד”.

בכל זאת כשמסתובבים באזורים שונים רואים הרבה נגריות ובתי מלאכה אחרים.

“ישנם נגרים שעושים רהיטים בהזמנה עבור מעצבי פנים, אבל זו אינה תעשייה לצריכה כמותית. היום זה לא כלכלי להחזיק את תעשיות המוצרים. מייבאים הכל מסין ואינדונזיה. אפילו איקאה מייצרת בעיקר במזרח אירופה. אפילו בשוק הפשפשים ביפו תמצאי רהיטים מסין ואינדונזיה”.

פה ושם נכתב עליך “יעקב בא לעיצוב מהאמנות”.

“באתי מכמה מקומות. אבל באתי גם מהאמנות. סטודנטים לאמנות בבצלאל יודעים שאחרי סיום הלימודים יכולות לעבור עליהם 10 שנים קשות ואפילו לרעוב. לעומתם, סטודנטים לעיצוב סיימו את הלימודים ומיד מצאו עבודה והתברגנו. אולי מלימודי האמנות, מעבר להכשרה ולידע, קבלתי משהו שבגללו הייתי מוכן אפילו לרעוב כדי לקיים את האידיאה שלי”.

האם נכון לומר שאתה מעצב ואמן או מעצב-אמן? איך היית מגדיר את עצמך?

“אני לא מגדיר את עצמי כאמן בגלל הסוציולוגיה של המקצוע. אני מעדיף להיות מוגדר כמעצב ולהיות מוחצן כמעצב ולא להגדיר את עצמי כאמן”.

“אני לא מגדיר את עצמי כאמן בגלל הסוציולוגיה של המקצוע. אני מעדיף להיות מוגדר כמעצב”

תאר תהליך העבודה על מוצר?

“כמעצב תעשייתי אני עובד בחומרים שונים – עץ, אלומיניום, פלסטיק ועוד. תהליך החשיבה והעשייה מתרחשים בו זמנית והם מובילים לדגמים שמודפסים בהדפסה תלת ממדית, ולהיווצרות המוצר”.

במה שונה תהליך העבודה על מוצרים לתעשייה מתהליך העבודה על המוצרים שנועדו לתערוכות כמו שרפרפים ופיגורינות.

“אלה תערוכות שעוסקות ב-One off. זו ההזדמנות שלי לעסוק במחקר של הצורה במחקר מורפולוגי. זו אונה אחת שלי והאונה השנייה עוסקת במוצרים תעשייתיים שמיוצרים ביצור המוני. גם במוצר התעשייתי יש התעסקות בשפה צורנית, במורפולוגיה. מוצר תעשייתי הוא נדיר בגלל תהליך החדרתו לשוק, תהליך שלוקח כ-3 שנים. אני פונה עם הצעות ליצרן כלשהו, הוא בוחר מספר הצעות מתוך המבחר שאני מציעה ומתוך 10 עד 15 מוצרים שנכנסים לשוק, אחד מצליח. זה תהליך ארוך ומייגע. זה כמו טיפוס במעלה ההר. ברגע שיצרן מאשר את הדגם הוא מייצר אותו ואני מקבל תמלוגים. יש כאלה שבזמנם הפנוי נוסעים לגלות עולם, ואני בזמני הפנוי מפצה את עצמי בלעשות דברים אחרים, אלו המוגדרים One off”.

תבהיר למה אתה מתכוון במחקר של שפה צורנית ובמורפולוגיה.

“אני למעשה עוסק יותר במבנים בעצם במורפולוגיה של מבנים. אם ניקח שרפרף – מה הדבר המינימאלי ביותר ששרפרף יכול להתקיים, ואח”כ מה המכסימלי. אני מקיים דיאלוג עם הצורה והמבנה. הדבר החשוב ביותר הוא הסטרוקטורה, ההיבנות. כמו כן יש לי עניין בפיסול פיגורטיבי, בהיווצרות של דמות, מאיזה רגע אתה רואה את הצורה התהוות”.

האם אתה עושה מוצרים בסדרות קטנות?

“לא, אני רוצה שמוצר שלי יימכר, ושכל אחד, ליתר דיוק כמעט כל אחד, יוכל לקנותו”.

גם מנורות?

“רוב המנורות שאני מעצב מיועדות לייצור המוני. עשיתי סדרת מנורות אלומיניום שהיו יחידניות מבחינה צורנית ונעשו בעבודת יד. הסדרה הוצגה בשעתו (2009) ב”גלריה החדשה” ביפו”.

נחזור לבצלאל. ב-1974 המחלקה הייתה בהתהוותה, עדיין חלק מהמחלקה לעיצוב סביבתי ועיצוב תעשייתי, והנה העיצוב זוכה לבמה מוזיאונית ראשונה – במוזיאון ישראל כבר קיימת המחלקה לעיצוב ואדריכלות וב-1973 התמנה איזיקה גאון ז”ל לאוצר המחלקה. ב-1991 איזיקה אוצר תערוכה שלך בשם “מרעיון למוצר: תהליכי עיצוב”. המקצוע עובר אקדמיזציה והסטודנטים של 1974 אינם הסטודנטים של 2015.

“ב-1974 היינו 4 או 5 מורים. גם המחלקה במוזיאון הייתה בראשית דרכה. ואכן מאוחר יותר שיתפתי פעולה עם איזיקה גאון אוצר המחלקה, ולימים סגרתי מעגל עם משפחת גאון, כשהצגתי השנה את התערוכה “שרפרפים” במוזיאון העיצוב בחולון, אותו מנהלת בתו של איזיקה, גלית גאון והיא גם אצרה את התערוכה שלי. ואשר לתלמידים. קודם אנחנו נמצאים בעידנים שונים של תקשורת ומחשבים. בשנות ה-70 אנשים הגיעו ללימודי עיצוב מבלי שידעו בדיוק במה מדובר, מעין מחפשי דרך. היום, בזכות התקשורת והאינטרנט, תלמידים יודעים בדיוק מה לומדים ומה רוצים מהם. בכל המחזורים היו מוכשרים מאוד ופחות מוכשרים. נשאיל מונח מתחום המוסיקה “ישנם סטודנטים שיש להם שמיעה טובה למדייה”. ובצורה מפתיעה בסוף הלימודים כשהם יוצאים לחיים אנחנו מוצאים שלפעמים בעלי “השמיעה הטובה” אינם מצליחים כמו האחרים. פעם חשבו שאם סטודנט לא יודע לעשות נכון X, Y ו-Z הוא לא יצליח. היום אנחנו יודעים שאפשר לא לדעת דברים מסוימים ולהצטיין בדברים אחרים. זו תופעה אוניברסאלית. המעצבים של פעם היו פונים לתעשייה, היום הם פונים לתחומים שונים. המחלקה של פעם הייתה מאד גברית באופייה. אנשים התעסקו מעט באסתטיקה, זה היה מעבר ליכולת התפיסה שלהם. היום הצעירים מסיימים צבא ויוצאים לראות עולם ולפעמים זה תורם גם לחוש האסתטי שלהם”.

מה תרומת המחלקות שקמו במוזיאונים הגדול ומוזיאון העיצוב בחולון למעמד העיצוב בארץ?

“בגדול העיצוב קיבל הרבה מהקמת המחלקות והמוזיאון שמוקדשים לעיצוב. אבל בעוד יותר גדול עולה השאלה איך מציגים ומה ראוי להציג. הדבר הזה נמצא בפער עצום לעומת עולם האמנות בארץ. אפשר לראות בארץ בו זמנית 30 תערוכות אמנות בגלריות ובמוזיאונים ושתי תערוכות בעיצוב. בתל אביב ישנה גלריה אחת שמוקדשת לעיצוב “פריסקופ” (נוסדה ב-1997 והיא עמותה שלא לצרכי רווח). אין במה לעיצוב ניסיוני או להצגת עבודות One off. הבעיה היא גם בעולם. יש מעט מאד מוזיאונים לעיצוב והמוזיאונים שמציגים עיצוב לרוב תערוכות מייגעות ומשעממות. אין מה להשוות את התצוגה של אמנות לתצוגה של עיצוב. הרבה פעמים מציגים תערוכת עיצוב שנראית כמו התצוגה בחנות ומכילה חפצים שכל אחד יכול לקנות ברחוב. ואני תמיד מזכיר את עולם הצילום. הרי צילום קיים מהמאה ה-19 ובמאה ה-20 היו הרבה צלמים איכותיים, שצילומיהם נמכרו בדולרים בודדים. רק לפני כ-50 שנה מעמדו של הצילום השתנה והתקרב לעולם האמנות וזה מתבטא גם במחירי צילומים. אני מקווה שיום אחד זה יקרה גם בתחום העיצוב”.

ראיתי מספר תערוכות שלך, האחרונות בהן היו הפיגורינות בגלריה פריסקופ (2014) והשרפרפים במוזיאון העיצוב בחולון (2015). האם העבודות הנ”ל אינן משייטות בתפר שבין עיצוב לאמנות? האם לא מדובר בעבודות יחידניות?

“בשוק הפשפשים את יכולה לראות פיגורינות מפורצלן, שנחשבו לקיטש, ובחנויות מזכרות רואים את הגמל מעץ. החפצים האלה מוגדרים מוצרים ולא יצירות אמנות. דווקא בטריטוריה הזאת יש לי עניין לעסוק. הפיגורינות שלי לא נועדו למכירה, הן חפצים מאד נוחים וקטנים ונכנסים לקופסה. יש לי עניין בקריקטורה ובעיוות צורה ויש לי עניין בפיסול פיגורטיבי שלמדתי כפי שלימדו מורים ממוצא רוסי. מהרגע הראשון עשיתי דברים לא תקניים. המורה, יעקב אפשטיין , שהיה מורה מעולה, נתן לי יד חופשית”.

הצגת כמה תערוכות. מתי הייתה התערוכה הראשונה שלך?

“תערוכת היחיד הראשונה שלי הייתה “מרעיון למוצר: תהליכי עיצוב” שאצר איזיקה גאון ז”ל במוזיאון ישראל ב-1991. הצגתי במשך השנים גם בחו”ל כמו במוזיאון קופר יואיט בניו יורק ב-2006, טריאנלה במילנו ב-2006 ועוד. בפתיחת הבניין החדש במוזיאון תל אביב לאמנות הצגתי תערוכה בשם “לרוץ במעגלים” שהוצגה ביחד עם תערוכתו של חנן דה לנגה “אקס ליבריס”, התערוכה “שרפרפים’ הוצגה במוזיאון העיצוב חולון ב- 2015. גלריה פריסקופ הציגה בשנת 2004 את “מוקטנים” וב- 2014 את “פיגורינות” והיו עוד תערוכות בארץ ובחו”ל. ואני עשיתי תערוכות גם בסטודיו שלי”.

מה ייחד את התערוכה “לרוץ במעגלים”?

“ההתעסקות במבנה הטבעת שהיא המעגל ועיגול. למעגל יש משמעות בתרבויות שונות. בתערוכה הזאת בדקתי מבנים מעגליים ואיך אפשר לסגור מעגל בכל מיני אופנים במבנים תלת ממדיים, זה עיסוק בסטרוקטורה, במבנה ובצורה. מתי אפשר להגדיר את הצורה כמשהו שמחזיק אותה, מתי הצורה היא מעגל או לא. עסקתי בעיגול גם בתערוכה שעשיתי בסטודיו שלי – יצקתי צבע לצלחות עגולות”.

בתערוכה בחולון הוצגו כ-450 שרפרפים. אני זוכרת שכתבת ספר בשם “כיסא” כבר ב-1987.

“הספר הראשון שפרסמתי היה “כסא” והכיל רק רישומים. הוא התעסק בעצם עם הוויזואלי. שואלים מישהו על כסא ומיד עולים לו בראש 50 דימויים של כסא. המוטציה של הצורה עניינה אותי רק ברישום. השרפרף נתן לי סיבה לעסוק במבנה, בצורה ובתהליך, זו צורה של הבעה. כשמתבוננים בהם רואים שהם שונים, שכל שרפרף ייחודי ומוצא כולם מהשרפרפים הראשונים. ואגב, תכננתי גם כסאות לייצור המוני”.

האמת שכמעט ולא רואים שרפרפים בחנויות.

“וחבל, בצורה פרדוכסלית השרפרף טוב לבריאות הגוף, כי הוא מכריח את האדם לשבת זקוף. אנחנו חיים בעידן “ההמבורגר ו-3 כפיות סוכר בתה”. במובנים מסוימים התרבות המערבית ניוונה את הגב שלנו”.

איפה השרפרפים שהוצגו במוזיאון העיצוב בחולון?

“הם במרתף של מוזיאון העיצוב בחולון, עד להודעה חדשה”.

אתה יוצר שעבודותיו מצטיינות ברמה אסתטית גבוהה מאד, חי ופועל במדינה שלא מצטיינת באסתטיקה. ראה את הרחובות שלנו ויש האומרים שבשביל הישראלים אופנה היא לא ממש צורך. כמובן יש יוצאים מהכלל. טיול ביפן גרם לי להתגעגע ליופי ולאסתטיקה של הרחוב והציבור שם.

“האמת שזה קשה לי. כשאני בחו”ל, במיוחד ביפן או באירופה, ואני מסתכל על אזורי התפר בין הבניינים למדרכה ולרחוב ועל העיגול שתוחם עץ במדרכה, על השוליים, אני רואה דייקנות והקפדה. כשאני חוזר לישראל אני רואה אסון. קשה לי לחזור לארץ ולהסתגל מחדש למראות האלה. ניחא הבניינים המכוערים, ניחא האסתטיקה, אבל הדברים האלה זה משהו שכאילו ראוי שיהיה בסדר. אתן לך דוגמא לזלזול וחוסר מקצועיות – צבעו כאן בכחול ובאדום את שולי המדרכות ובאותה הזדמנות צבעו גם את צמיגי המכוניות שחנו בסמוך. זה נשמע הזוי”.

נחזור קצת לידע והשכלה בתחום העיצוב. כשאני הייתי סטודנטית היו מעט מאד ספרים וכתבי עת בעברית על אמנות, היום יש הרבה תרגומים והרבה ספרים שנכתבים בעברית. מה קורה בתחום העיצוב?

“לא קיים. יצא ספר על העיצוב בארץ שנכתב על ידי פרופ’ מל ביירס, התפרסמו כמה קטלוגים של תערוכות בעיצוב. יש היום לימודי תואר שני אבל לא בתחומים התיאורטיים. אם אני או אחר עושים מחקר, אז אנחנו מחפשים דרך לפרסם אותו”.

ראיתי שאצרת מספר תערוכות. האם האוצרות משכה אותך?

“עיצבתי מספר תערוכות, כמו תערוכה של Alessi ותערוכה בשם “פלסטיק + עיצוב”, שתיהן במוזיאון תל אביב. ושתי תערוכות באגף הנוער במוזיאון ישראל. אוצרות לא מושכת אותי”.

שרפרפים, יעקב קאופמן. צילום: כרמלה טייכמן
יעקב קאופמן. צילום: כרמלה טייכמן
עיצובים של יעקב קאופמן, מתוך אתר המעצב

האם קיים עיצוב ישראלי?

“כנראה שכן, אבל הייתי אומר שיש עיצוב מסוים שהוא גם בישראל וגם בהולנד וגם בברזיל. יש סוג מסוים של מעצבים שיש להם מכנה משותף. אינני יודע אם יש עיצוב ישראלי במובן שהוא אופייני רק לישראל, אני חושב שאין משהו מובהק ומזוהה כישראלי, כי אין השפעה של מקום ואקלים. יש דברים אחרים שיש בישראל, למשל שהישראלים אוהבים קיצורי דרך ולעגל פינות, אבל יש כאלה גם במקומות אחרים. יש אסכולה מסוימת בעיצוב והיא קיימת במדינות שונות. על דרך השלילה אומר שמעצב ישראלי לא עוסק בניואנסים ועידונים של תרבות מערבית. בחו”ל, גם בעיצוב כמו באמנות, יש מורים שמלמדים את התשתיות, קודם לומדים לרשום ולהניח צבע ואח”כ אתה יכול “לשבור את הכלים”. בארץ קודם “שוברים את הכלים” ואח”כ לומדים את הא”ב. אני לא מזלזל באף אחת מהגישות, השאלה היא מה יוצא מהן בטווח ארוך. יש בארץ חוסר סבלנות לא מתעסקים כאן בניואנסים בתחום העיצוב. נתתי לסטודנטים לעצב בקבוק יין. זה לקח הרבה זמן עד שהצליחו לרדת לרמת העידון הדרושה. אצלנו זה לא בסיסטם”.

האם הם לא הבינו שהם לא צריכים להמציא בקבוק חדש?

“לקח להם הרבה זמן עד שהם הבינו שהם לא צריכים להמציא בקבוק חדש. כמו באופנה, כל שנה מוציאים חליפת גברית חדשה. האיטלקים מכירים את הניואנסים את השינויים העדינים של חליפה X מחליפה Y. אנחנו לא רואים את השינוי. בעקבות הקושי בא גם זלזול. אנחנו קצת חלטוריסטים וחפיפניקים וגם חסרי טעם, ובכל זאת יש לזה יתרונות ואני מעדיף את זה על פני התעסקות דקדקנית ומנייריסטית בפרטים קטנים”.

במה אתה עוסק עכשיו?

“עכשיו אני עושה רעשנים, רעשני פורים בכל מיני צורות וגדלים ומחומרים שונים. כל אחד ייחודי ולכל אחד יש צליל שונה. אני ממשיך לעסוק בפיגורינות ובמתופפים. אני עושה עיצוב מוצרים למנקי ביזנס, מותג עיצוב ישראלי, שמפיץ ומוכר עיצוב ישראלי בכל העולם. אגב, הייצור בסין”.

מה כן מייצרים עדיין בישראל?

“מייצרים תשתיות כבדות כי אין ברירה. הבעיה עם תשתיות כבדות שאין דור עתיד של אנשי מקצוע שיעסקו בתחזוקה שלהם. לא לומדים מסגרות, רתכות, חרטות ועיבוד שבבים. מביאים בעלי מקצוע ממזרח אירופה. דרדרו את כבוד המקצועות האלה. אמא שלי וכל האמהות בבת ים לא רצו שבניהם יהיו פועלים שחורים כמו האבות שלהם. אבל היום גם במקצועות האלה צריך לדעת לעבוד עם מחשבים ועם ציוד מתוחכם”.

האם אתה מאזין למוסיקה בזמן העבודה?

“אני עובד עם רדיו פתוח על רשת ב, כי אני צריך ברקע את הדיבורים והפרסומות, לא מוסיקה. ורשת ב בהחלט “טוחנת את המוח””.

האם הושפעת או יצרת קשר אחר עם עולם העיצוב ועולם האמנות?

“התקנאתי בעיצוב הסקנדינבי, שיש בו משהו על-זמני שקט ששייך למקום מסוים. התקנאתי באלה שהמציאו כלי עבודה, הייתי מסתפק בלהמציא מוצר אחד – פטיש. ואם נפנה לעולם האמנות, אני מתקנא בדאדאיסטים ובאמני arte povera, במינימליזם ובאמנית אגנס מרטין. ואני מעריץ את שירתה של ויסלבה שימבורסקה. הייתי בפולין כמה ימים וגיליתי שהם מעריצים את חנוך לוין ומציגים מחזות שלו”.

“התקנאתי בעיצוב הסקנדינבי, שיש בו משהו על-זמני שקט ששייך למקום מסוים. התקנאתי באלה שהמציאו כלי עבודה, הייתי מסתפק בלהמציא מוצר אחד – פטיש”

האם אתה קורא ספרים לא מקצועיים?

“היום אני כמעט לא קורא. קראתי עד גיל 20 ומשהו בפולנית. הפסקתי לקרוא להנאתי ואני לא קורא ספרות יפה. גיליתי שאם אני מתחיל קרוא, אני עובר במחשבותיי למשהו אחר וקשה לחזור. אני מאבד את ההנאה שבקריאה אחרי שעות”.

אם לא היית מעצב, באיזה עיסוק היית מוצא את עצמך?

“אני יכול לראות את עצמי בעולם המילים והכתיבה. כששואלים מה אעשה בפנסיה אני אומר שאכתוב. היו לי כמה ניסיונות ולא יותר”.

מה אתה לא אוהב ומה אתה אוהב בעבודה שלך?

“אני לא אוהב את המפגש עם הלקוח, מי שיהיה. האינטראקציה הזאת בעייתית בשבילי. זה עשה לי הרבה נזקים, אבל אני לא נמנע ממנה. אני אוהב את רגעי ההתאהבות – כשאני מתחיל בתהליך עבודה, וגם אם זה לא מתקיים, המאבק והדרך – אני אוהב אותם. אני אוהב את הרעיון, התהליך וההצלחה וגם הכישלון. מכישלונות למדתי כי הם מדשנים אותך. אלו דברים ששווה לקום בשבילם בבוקר. בסוף יום העבודה אני מטאטא את הסטודיו, אבל אני צריך להרגיש שהרווחתי את הזכות לטאטא את הסטודיו”.

“אינני יודעת מה יש במקומות אחרים,

אבל כאן, על פני האדמה, יש די והותר מהכל.

כאן מיצרים כסאות ועצב,

מספרים, כנורות, רך, טרנזיסטורים,

סכרים, בדיחות, ספלים”

(קטע מהשיר “כאן”, מתוך “רגע” של ויסלבה שימבורסקה, תרגום דוד וינפלד. הוצאת כרמל, 2011. ע’ 44)

השיחה התקיימה בסטודיו של יעקב קאופמן ביפו, בנובמבר 2015.

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook