הללה טל: “אף פעם לא קניתי עבודות ישירות מהאמנים, אני רוצה אותם כחברים”

הללה טל מהאספניות הותיקות בישראל שהלכה לעולמה בשנת 2018 בשיחה עם כרמלה טייכמן על העבודה הראשונה שקנתה, הקשר עם רפי לביא ומה דעתה על ביקורות אמנות בישראל
רפי לביא, ללא כותרת, 1969 אקריליק, עיפרון וקולאז' על עץ לבוד, גובה 120 ס
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימוי: רפי לביא, ללא כותרת, 1969, מתוך אתר מוזיאון ישראל, ירושלים

“סבתא שלי הייתה… קלפנית, ובוריס שץ שיחק אצלה קלפים”

לראיין את הללה טל זה מפגש עם אספנית שמקרינה אהבה ללא תנאי לאמנות הישראלית וביתה הוא מקדש קטן לאמנות ישראלית. כשהיא מדברת על העבודות ורכישתן ועל האמנים, היא מתרגשת כאילו הדברים קרו אתמול. האוסף, שכולל למעלה מ-300 יצירות, נחשף לראשונה לציבור בתערוכה שהתקיימה במוזיאון הנגב בבאר שבע ב- 2012, בשם “צבע מקומי: אמנות ישראלית מאוסף הללה טל” (אוצרת ד”ר דליה מנור), שכללה יותר משישים עבודות של 31 אמנים ואמניות.

הללה טל (לבית אהרונוביץ) נולדה ברחובות ב-1927, צאצאית לאנשי העלייה הראשונה. משפחת אביה הייתה בין מייסדי רחובות, אנשי אדמה, שהקימו בין השאר יקב שעבר גלגולים שונים. היום היא גרה בכרמי יוסף, יישוב אליו עברה אחרי פטירת בעלה ב-1982, ואשר בו גם נבנה היקב המשפחתי – רד פואטרי –כחלק מחוות טל, המשך לכרמים ויקבים שהיו למשפחה עוד באוקראינה.

כמו שהקירות בבית מספרים את תולדות האמנות הישראלית משנות ה-60 ואילך, כך סיפור חייה של הללה הוא סיפורה של ההתיישבות בארץ ישראל לאורך המאה ה-20 והלאה. הללה טל היא אחת האספניות הוותיקות והחשובות בארץ שמתרכזת רק באמנות ישראלית, וזה מה שמייחד אותה מאספנים שרוכשים גם אמנות בינלאומית. היא אספנית בעולם שמורכב בעיקר מאספנים גברים. היא קנתה אמנות ישראלית של שנות ה-60, 70 ו-80, כשהיא מתרכזת בדור השני של האמנים, שרובם כבר נולדו בארץ, אמנות שדברה אליה. היום היא קונה גם עבודות עכשוויות, אם כי האמנים של היום “אינם מדברים בשפה שלי”. האוסף של הללה טל נבנה על בסיס של הכרה, הבנה ואהבה לאמנות הישראלית. השיקול הכספי לא היה קיים אז ולא היום, ”לא קניתי עבודות כהשקעה”, היא אומרת. 

הללה טל

”נולדתי עם כשרון לתפוס אמנות. לא קניתי עבודות כהשקעה. אף פעם לא קניתי ישירות מהאמנים, אני רוצה אותם כחברים”

על מפגשה עם אמנות ואמנים, תספר: “נולדתי עם כשרון לתפוס אמנות. הייתה לי סבתא, חייקה רייזל פיינשטיין, שהייתה טיפוס … וגם קלפנית, לא הסתדרה עם החותנת שלה והלכה לגור מחוץ לרחובות. אחרי זמן הסכימה לחזור בתנאי שבעלה יבנה לה בית רחוק מהחותנת …עשה כדבריה. היא אהבה לנסוע לאירופה למעיינות חמים ופגשה שם גברות מהחברה הגבוהה, ששתו מים מכוסות קריסטל ונהגו לשבת מול ציירים שציירו דיוקנאות. הסבתא חוזרת הביתה, מתעשרת ממסחר בברזל, ובביתה מתכנסים שחקני קלפים ואחד מהם היה בוריס שץ. היא מספרת לשץ שברצונה שיציירו אותה. שץ אומר “גב’ פיינשטיין, יש לי צייר, שהוא גם מורה לרישום, שאם אחזיר אותו לבולגריה, הוא לא יחזור, יגור אצלך ותתני לו אוכל והוא יצייר אותך”. הצייר היה לזר קריסטין¹. ” ואני בגיל 3 וחצי הייתי הולכת עם אימא שלי לבקר את סבתא ושם ראיתי איך הוא עובד” .

בגיל 15 נשלחה ללמוד בבית ספר לבנות סליגסברג בירושלים, שהוקם ב-1942 על ידי הנרייטה סאלד. הללה הייתה במחזור הראשון בבית ספר שתכנית הלימודים שלו נקבעה ע”י המנהלת וכללה אופנה, בישול, תולדות האמנות, ציור ועוד. המורים לאמנות היו מרדכי ארדון וד”ר פריץ שיף ² .

“גמרתי ללמוד ב-1947, וקיבלתי מלגה דרך נשות הדסה לבית הספר הגבוה לאופנה בניו יורק. מתחילה מהומה ואבי אומר “גבירתי תשכחי מזה, אין לי בן.” “הוכרז על גיוס להגנה, נרשמתי, הלכתי לקורס חובשות, והייתי לחובשת חטיבתית”. בתפקידה זה הייתה מעורבת בכמה מהקרבות הקשים של מלחמת השחרור, והקימה בית חולים מ”אפס” כשהיא מקבצת מאזרחים מיטות, מגבות, סדינים וכלים .

“אז לא היו להקות זמר ישראליות, הביאו לחיילים זמרת – יוספה שוקן, וללטרון הביאו הרכב קטן של נגני התזמורת הפילהרמונית’. עם סיום מלחמת השחרור למדה בבית הספר לאחיות, ועבדה כאחות עד לידת בנה ב-1953.

מתי קנית לראשונה יצירת אמנות?

“מלחמת השחרור הסתיימה, אני עובדת קשה, תל אביב ויפו שלנו, אפשר לנסוע. רציתי ללכת לקולנוע. הרגליים הובילו אותי לגלריה “מקרא סטודיו”, גלריה של יקים ברחוב אלנבי. אני רואה ציור קטן בצבעי מים של שפת הירקון שמצא חן בעיני. הצייר הוא צעיר בשם פרץ הסה³. קניתי את העבודה ב-7 וחצי לירות. הייתי כבר נשואה ובאתי הביתה ובעלי כעס. וגם אבא התרגז, ואמר “לא אשאיר לך את הכל, כי תקני שטיחים …ושטויות”.

הללה ממשיכה לקנות, “נסעתי לירושלים עם אחותי והלכנו לגלריה אנגל, ואני רואה יוסי שטרן, עבודה שכבשה את ליבי. אמרתי לעצמי תהיה לי בבית עבודה עם דמויות של המשרתות שהיו לנו בבית ההורים”… ולפני כן קניתי שתי עבודות של שמואל חרובי בגלריה ספראי.

“בעלי שוב כעס ואני נתתי לעצמי עונש, לא לקנות סנדלים עד החורף, וכל יום הייתי מורידה רצועה מהסנדל עד שנשארתי עם רצועה אחת, לבסוף הוא התרגל.. הוא התחיל להתעניין באמנות, למד ציור ואפילו מכר”.

איזה גלריות היו בתל אביב בשנות ה-60 וה-70, וכיצד בחרת את האמנים, שרובם היו בראשית דרכם?

“עכשיו אנחנו נכנסים לתחום איך הללה מגלה אמנים. אנחנו עוברים לתל אביב ואני מתיידדת עם אמנים. הייתי הולכת למכור יין וב-12:00 בצהריים מסיימת והולכת לשבת בקפה פינתי , שם ישב יצחק דנציגר עם חבורת אמנים. שאלתי – אם אפשר לשבת אתם. דנציגר אמר “הללה את ציירת גרועה, את תשבי בשקט ותקשיבי”.. אחרי שבועיים הגיע “ילד” גבוה ורזה עם כובע ברט, אדם ברוך, שרצה להקשיב לשיח, ודנציגר אמר גם לו “שב ותשתוק”.

“יום אחד אני באה לגלריה שמנוהלת על ידי בחורה בשם מיכל, ורואה תערוכה מעניינת של בחור בשם פנחס כהן-גן. אני קונה שתי עבודות, הולכת לחברה בקפה ואומרת להם ללכת לגלריה, יש שם אמן פנחס כהן-גן, תקנו. בני אפרת ואדם ברוך הולכים וחוזרים עם עבודות ואומרים ”הוא משהו מיוחד”. “אחד הדברים שאני מצטערת קשור בפנחס כהן-גן. הייתה לו שקית גדולה מלאה בכדורים בגדלים שונים ובצבעים שונים, מיכל אמרה לי תקני שלא יפזר או יזרוק, ולא קניתי. בתערוכה שלו במוזיאון תל אביב (2012/2013) ראיתי את הכדורים והצטערתי.

“אין עבודה בלי סיפור, אולי המדהים בסיפורים הוא על רפי לביא, חיים גמזו, שעיה יריב, הללה טל ומשטרה: ב- 1971 חונכים את מוזיאון תל אביב בתערוכה גדולה. חיים גמזו החליט להציג גם אמנים צעירים. הוא הולך לשעיה יריב ובוחר שתי עבודות של רפי לביא. אלכס ואני באים לפתיחה, אלכס מתבונן בעבודות של רפי ואומר “סוף סוף אני רואה עבודה של רפי לביא שאני מבין”. זו הייתה עבודה אקדמית בשם “מאו טסה טונג”. הוא הוסיף “את קונה כל הזמן קשקושים של רפי, הנה עבודה אקדמית”. למחרת בצהריים הלכתי לגלריות, והנה אני רואה אצל שעיה יריב על הרצפה עבודה זהה, ואני שואלת “האם רפי צייר שתי עבודות דומות?”. שעיה מספר שרפי הלך בבוקר לראות את התערוכה, ראה את העבודה על הקיר, כעס עליו שנתן לגמזו לקחת את הציור הזה , הוריד אותה מהקיר, עשה דרכו החוצה בריצה כשהשומרים בעקבותיו, וגם שוטרים, תפס מונית, נכנס כועס לגלריה גורדון ואמר לשעיה למכור את העבודה לראשון שירצה בה ולא משנה כמה שייתן. קניתי, נכנסתי למכונית ונסעתי הביתה. כשאלכס ראה את הציור הוא אמר “לא ידעתי שהיו שניים”.

“מידי פעם הייתי מזמינה אמנים לארוחת צהריים ורפי שכל כך תעב את העבודה הזו היה אומר “אתן לך מה שאת רוצה, רק תחזירי לי את העבודה ואקרע אותה.

“יש לי רק עבודות על נייר של ארוך. אלכס הכיר את ארוך על רקע תפקידם הרשמי בחו”ל. ארוך השתעמם והחל לצייר בזמן שהיה בתפקיד במוסקבה. הוא מילא דפים בציורים ושרבוטים…. ארוך הציג בגלריה מסדה (1966 )עבודות קטנות על נייר, ורפי לביא, שארגן את התערוכה, התפעל מהצבעוניות המיוחדת, וניתן לראות את השפעתה בציור השנוא עליו “מאו טסה טונג”. ב-1972 ארוך הציג בגלריה של דבורה שוקן, המחירים כבר גבוהים. רציתי לקנות. אלכס אומר לי “אני וארוך חברים טובים, אני אקח אותך אליו ותקני כמה עבודות.” לא קניתי. שנתיים אח”כ ארוך נפטר”.

מתי קנית את עבודתו של גרשוני “ערבי זקן, צולע ומסכן”?

“אני וחברות מבקרות בתערוכה של גרשוני ( 2010 / 2011, אוצרת שרה ברייטברג-סמל) במוזיאון תל אביב. הולכות במסדרון בו תלויות עבודות אחרונות ואני רואה את העבודה הזו. אני פוצחת בשיר “ערבי זקן צולע ומסכן…”, ומיד מופיעה שומרת רוסייה, “מה אתן עושות רעש”, “קוראת למנהלת”, שבאה, ואני שואלת “…. האם העבודה הזאת שייכת למישהו? לא”. אני מצלצלת לנעמי גבעון והעבודה שלי. גרשוני נורא מתרגש, מוריד מהמחיר. ועדיין העבודה הזו עלתה יותר מהמכונית החדשה שלי.

“יום אחד אני פוגשת את רועי רוזן, שהוא משפחה, והוא אומר לי “בואי תראי עבודות שהבאתי ואני מציג אותן בגלריה של בצלאל”. אני הולכת אתו והוא אומר לי “לא נשאר הרבה”, ואני מתבוננת ואומרת “זו מוצאת חן בעיני”. רועי אומר “זאת פרפטואה”⁴, “זה לא אומר לי כלום”, רועי אומר “הללה, את הולכת ללמוד נצרות”. ואכן לקחתי קורס שנתי של תולדות הנצרות באוניברסיטה תל אביב. נפתחו לי העיניים.. גם למוסיקה”.

ספרי על המפגש עם יצירתו של אליהו אריק בוקובזה.

“והנה אני רואה תערוכה של בוקובזה במוזיאון נחום גוטמן (2010, אוצרת טלי תמיר), הוא לוקח את הציורים של גוטמן עם דמויות הערבים, הילדות, הבניינים ומלביש עצמו בהם”, “אמרתי לעצמי, די הללה, תקני מה שאת אוהבת..המסגד …לחמתי שם.. פרדסנים ערבים, הרי למדנו פרדסנות מהם”.

היום הללה קונה ב-2 גלריות: גלריה גורדון וגלריה גבעון. העבודה של אריק בוקובזה “תרנגול” נקנתה בגלריה של נלי אמן. בשנות ה-60 וה-70 קנתה גם בגלריות אחרות: “כל פעם שקניתי, נבהלתי מעצמי, אלו סכומים של כסף שאת שמה ולא רואה יותר”.

את רואה את הכסף על הקירות.

“קניתי ולא מספיק. קניתי גם בג’ולי מ. וקניתי אצל בינט בירושלים אגם אחד ושתי עבודות של נוישטיין”.

שרה לוי ניהלה גלריה מיוחדת וכל האמנים שאת אוהבת באו אליה.

“שרה לוי, נפגעה קשה בתאונת דרכים. חברים אמנים ארגנו מכירה פומבית, ונאסף סכום כסף לקניית דירת קרקע. בדירה זו, בעזרת חברתה הטובה אלימה, נפתחה הגלריה בשנת 1975. במשך 23 שנות פעילות הגלריה הציגו בה אמנים רבים. אני קניתי, כולם קנו. שנים אח”כ היה מבצע התרמה עבור אלימה ואני קניתי עבודה של עפרה צימבליסטה”.

האם הכרת את ברטה אורדנג?

“הכרתי אותה בירושלים. הייתה לה גלריה – גלריה רינה. בעלה נהרג ב-1948 היא נסעה לאמריקה ולקחה את הציורים. אני קונה ממנה עבודה של אביבה אורי. ללא קשר, אביבה אורי נסעה לאמריקה, ראתה במוזיאונים תערוכות של ציור מודרני בשמן, וחזרה מלאת התפעלות. הנדלר קנה לה 38 בדים לציור, ואביבה אורי מציירת בשמן ומביאה את העבודות לגלריה גורדון. שעיה מארגן תערוכה (1968?). אלכס ואני הולכים לפתיחה ואני קונה שתי עבודות. למחרת, בסיום העבודה, אני הולכת לפרלמנט בבית הקפה, מספרת להם על התערוכה והקנייה, ודנציגר אומר “אביבה אורי בשמן? לכי תחזירי את העבודות”. באתי הביתה ואלכס אומר “אולי הוא צודק”. למחרת החזרתי עבודה אחת ואני מצטערת על כך עד היום. שנים מאוחר יותר משה גרשוני הציג עבודות שמן בגלריה גבעון, ואמר לאביבה אורי “בואי תעשי שמנים בצבעים של הדם של החייל הפצוע”.

האם יש עבודות שרצית ולא יכולת לקנות מאיזה שהיא סיבה?

“אני מצטערת על עבודות מאוחרות של זריצקי, שיש לי רק אחת, ואני תמיד הייתי רוצה עוד עבודות של רפי לביא”.

האם מכרת עבודה מהאוסף?

” לא!”

האם את קוראת ביקורת אמנות?

“במשך שנים לא קראתי. לפני כ-6 שנים התחלתי לקרוא, והאמת, לא תמיד אני מבינה מה הם רוצים”.

האם המדיומים החדשים כמו צילום ווידאו מעניינים אותך?

“צילום לא מעניין אותי. יש לי דפקט, לא למדתי צילום ואני לא יודעת איך קונים צילום. יש לי צילום אחד של שי זכאי. עבודת וידיאו זה נחמד, יש לנו (בבית בנה דובי) עבודה של רן סלוין על תל אביב”.

על דבקותה בכלל – לקנות רק בגלריות ולא ישירות מאמנים, היא אומרת: “אף פעם לא קניתי מהאמנים, אני רוצה אותם כחברים”.

בצילום המלווה את הבלוג: הללה מצביעה על עבודה של אליהו אריק בוקובזה, “תרנגול”, 2002, שמן על בד, 140 X 100. העבודה הייתה באוסף יוסי בנימינוף ז”ל, שנפטר ב-2011, ועם פרוק העיזבון, הגיעה לגלריה נלי אמן, ושם קנתה אותה הללה טל. אריק סיפר לי שהגיעה בקשת השאלה של הציור לתערוכה. הללה סירבה, ואמרה לו “כמה שנים נותרו לי לחיות ולראות את הציור, אני לא רוצה להפסיד כמה חודשים”.

אנחנו מסיירות בבית, שבו החדרים הם מערות קסמים של האמנות הישראלית: הללה ממשיכה לספר את סיפורן של היצירות ורכישתן בפרוט ובהתרגשות. במקום אחר תלויה עבודה של יגאל תומרקין “העין הגדולה”, 1960, שמן ועירוב טכניקות על עץ. וגם כאן יש סיפור. ב-1954 תומרקין מגיע למזרח גרמניה בה חי אביו. הוא מוזמן לעבוד ב”ברלינר אנסמבל” של ברטולד ברכט. משבאו הקומיסרים הקומוניסטים והתנו את המשך עבודתו בתכתיבים שלהם, קם תומרקין ועבר למערב גרמניה, ואח”כ להולנד וב-1958 – לצרפת. בפריז, תומרקין כבר נשוי ועומד להיות אב, והמשפחה גרה בעליית גג . אין לו כסף והוא אוסף ברחוב שאריות קרטון, קרשים ומסמרים. גלריה קטנה מספקת לו קצת חומרים ועם מה שנאסף ברחוב ודבק, הוא יוצר מספר עבודות ומביא לגלריה.

“באותו זמן (1959) משוטט בגלריות בפריז אספן בריטי ממשפחת סיינסברי, שמתלהב וקונה את כל העבודות מלבד אחת, זאת שאצלי.” יגאל ומשפחתו חוזרים לארץ ב-1960 .. “הם חברים טובים , הוא רוצה למכור את הציורים שברשותו. אבל נעמי החליטה שהוא חייב לבטח אותה כספית. היא בוחרת ציורים. “העין הגדולה” היא העבודה היחידה שנשארה מהתקופה ההיא בפריז ואלכס מאד רוצה אותה. באחת הפגישות תומרקין היה מספיק שיכור כדי לומר לי “את רוצה לקנות את העבודה לאלכס? שימי כאן 3000 לירות וקחי את הציור”. “פתחתי את הארנק, נתתי לו כסף, שהגיע מהכנסה שנתית שקיבלתי מחלקת פרדס, ואלכס עדיין לא ידע על כך, ולקחתי את העבודה”. שמנו את הציור על גג המכונית, כל אחד הושיט יד לגג והחזיק את הציור שלא יעוף, והגענו בנסיעה איטית מרחוב שלום עליכם לרחוב בארי“.

לא שואלים הורה איזה ילד הוא אוהב יותר, אבל אני כן אשאל אותך על האמנים האהובים עליך.

“רפי לביא הכי התאים לי, ומשה גרשוני. לפעמים אני נדבקת לעבודה ויכולה להתבונן בה שעות וימים, לחקור אותה . משהו שהעסיק אותי כל החיים: לא ייתכן שרפי לביא שהייעוד שלו היה להיות פסנתרן, ולא רואים כלום מזה בעבודות שלו. ומתי גיליתי את נוכחות המוסיקה אצלו? בתערוכה בבאר שבע, פתאום ראיתי את הפסנתר והתווים”.

תם ולא נשלם, שעות מרתקות עם הללה טל, שבלי רשותה, אכנה אותה “מאהבת של האמנות הישראלית”.

הריאיון והשיחה התקיימו ביום ביולי 2014, בביתה של הללה טל בכרמי יוסף. הללה נפטרה באוגוסט 2018 כשהיא בת 91.

1. במשכן לאמנות בעין חרוד יש 5 עבודות של לזר קריסטין.
2. ד”ר פריץ שיף ייסד את מוזיאון חיפה לאמנות ב-1953
3. לימים פרץ הסה נמנה עם מייסדי תכנית ההכשרה למטפלים באמנות באוניברסיטת חיפה.
4. קדושה ומרטירית נוצרייה מראשית ה-3 לספירה.

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook