ד”ר חוסני אלח’טיב שחאדה: “רק 2% מהאמנים הפלסטינים העכשוויים מוצגים בישראל, זאת נקודה כואבת”

בחודש מאי יפתח בבית לאמנות ישראלית הקורס "מגדר וזהות אצל אמנים פלסטינים עכשוויים". כחלק מפרסום הקורס פורסמה מודעה בפייסבוק אודותיו, אלא שתגובות הנאצה לא אחרו לבוא. החוקר ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה מסביר למה הוא לא היה מופתע ומתריע גם כי אחת המגמות המעניינות בעולם האמנות הישראלית לא מקבלת מספיק הכרה
maslol
צאלה קוטלר הדרי

צאלה קוטלר הדרי

13.4.20 I דימוי: ראידה אדון, אישה ללא בית, 2014, צילום מתוך וידיאו ארט

בשנים האחרונות מתבלטת מגמה מעניינת למדי באמנות הישראלית: פריחתה של האמנות הפלסטינית העכשווית. “היא באה לידי ביטוי דרך הרבה צעירים, ובעיקר צעירות, שפונים לאקדמיה ובוחרים ללמוד אמנות. זאת בחירה לא מובנת מאליה”, מסביר המרצה והחוקר ד”ר חוסני אלח’טיב שחאדה, “עד שנות התשעים היו בודדים בחברה הערבית שפנו לכיוון הזה, ואילו בשנים האחרונות מתקבל תוצר אמנותי רב ומגוון ובו ואספקטים שונים מלאי תעוזה. האמנים הצעירים והצעירות מעיזים להיות יותר ביקורתיים וחריפים, בהיבט החברתי וגם בהיבט הפוליטי”.

בחודש מאי יפתח בבית לאמנות ישראלית הקורס “מגדר וזהות אצל אמנים פלסטינים עכשוויים” בהנחייתו של אלח’טיב שחאדה שיועבר באופן מקוון (ופרונטלי כשיתאפשר), ויעסוק בהתפתחות האמנות הפלסטינית מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, עם דגש על המגמות באמנות העכשווית. כחלק מפרסום הקורס פורסמה מודעה בפייסבוק אודותיו שמזמינה את הקהל לקחת חלק, אלא שהתגובות לא אחרו לבוא: גולשים כינו את הבית לאמנות ישראלית אמנות נאו-נאצית, אחרים השוו את האמנים הפלסטינים למחבלים ובאופן כללי השימוש בביטוי פלסטינים או אמנות פלסטינית הוביל להתקפה.

אלח’טיב שחאדה לא מופתע: “ראיתי חלק מהתגובות וזה ממש לא מפתיע אותי. השימוש במילה פלסטיני מעלה תגובה מיידית בקרב קבוצה גדולה של אנשים וממש לא קבוצת שוליים, או שהם אומרים שאין כזה דבר פלסטיני וחוזרים על קלישאות שאנחנו מכירים עוד מימי גולדה מאיר, כאילו אין כזה דבר עם פלסטיני ואין תרבות פלסטינית. זה סוג של התגוננות, כי אחרת קשה להבין את הסיטואציה המורכבת של העם הפלסטיני שחי בתוך גבולות מדינת ישראל, שהם גם אזרחים במדינה הזאת. בקורס הדברים האלה יעלו לדיון, אמנם לא כשיעור בפוליטיקה או בהיסטוריה של הסכסוך, אלא נבחן איך הדברים האלה באים לידי ביטוי ביצירה האמנותית”.

“השימוש במילה פלסטיני מעלה תגובה מיידית בקרב קבוצה גדולה של אנשים שהם ממש לא קבוצת שוליים. זה סוג של התגוננות, כי אחרת קשה להבין את הסיטואציה המורכבת של העם הפלסטיני שקיים בעם ישראל, שהם גם אזרחים במדינה הזאת. בקורס נבחן איך הדברים האלה באים לידי ביטוי ביצירה האמנותית”

ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה

השדה האמנותי הוא כמעט היחיד שמאפשר את הדיאלוג סביב הזהות הפלסטינית של ערבים אזרחי ישראל.

“הזהות הפלסטינית של האמנים משתלבת עם הרוח החדשה בקרב הפלסטינים הישראליים שהזהות התרבותית שלהם ברורה ומתחדדת, גם מבחינה פוליטית. זה משליך כמובן על תפיסת העולם של האמנים שמנסים לבטא את זה בדרכם האמנותית. אני חושב שזה התפקיד של האמן להעלות את השאלות האלה. וכשאנחנו מתייחסים לזהות הפלסטינית אנחנו מתכוונים לקבוצה די מגוונת של אמנים מדתות שונות שבישראל אוהבים לחלקה לתת קבוצות: מוסלמים, נוצרים, דרוזים ואחרים. או חלוקה אתנית או אחרת: בדואים, עירוניים, כפריים, צ׳רקסים, ארמנים, דרוזים ועוד”.

בשונה מטקסט, למשל, האמנות החזותית מציעה דיאלוג שלא זקוק לתיווך.

“האמנות החזותית מאפשרת לכל צופה, גם אם הוא לא בא מהתרבות הערבית, “לקרוא” את העבודה ולהתרשם ממנה. שלא כמו בטקסט בערבית שצריך תיווך או תרגום, האמנות החזותית היא ישירה וזה הכוח של האמנות החזותית להעביר מסרים”.

יחד עם זאת, האם לדעתך יש ביטוי לפריחה שאתה מתאר באמנות הפלסטינית העכשווית בחללי תצוגה מוזיאלים או אחרים?

“חללי התצוגה הם נושא כאוב. אם אנחנו סופרים את אחוז האמנים או האמניות הפלסטינים שלא יורדים מרמתם מהאמנים הישראלים היהודים המוצגים בחללי תצוגה, אז האחוז הוא מזערי. נכון, יש יותר מודעות וכמה ניסיונות פה ושם, אבל בסך הכל זה נשאר שולי. אם נשאל האם 20% מהייצוג החזותי במוזיאונים, גלריות או מכירות מייצגים את האמנים הפלסטינים? התשובה היא לא, להערכתי מוצגים בקושי 2%. מהבחינה הזאת יש סוג של הפרדה או חסמים, לכן יש חשיבות בקורס הזה גם לשבור מחסום, להרחיב לאט לאט את המעגל”.

“האם 20% אחוזים מהייצוג החזותי במוזיאונים, גלריות או מכירות מייצגים את האמנים הפלסטינים? התשובה היא לא, להערכתי מוצגים בקושי 2%. יש סוג של הפרדה או חסמים, לכן יש חשיבות בקורס הזה גם לשבור מחסום, להרחיב את המעגל”

בין האמנים שעבודותיהם מבטאות אותה רוח חדשה אליה מתייחס אלח’טיב שחאדה והם יעמדו לדיון בקורס הם איסמאעיל שמוט, תמאם אלאכחל, סלימאן מנצור, נביל ענאני, תייסיר ברכאת, מונא חאטום, ח׳אלד חוראני, חנאן אבו חסיין, אניסה אשקר, מנאל מחאמיד, מנאר זועבי, ראידה אדון, ראידה סעאדה, אמילי ג׳אסר, שריף ואכד, ג’ומאנה אמיל עבוד, פאתן פאוזי נסטאס, אסד עזי, עבד עאבדי, פריד אבו שקרה, אבראהים נובאני, זוהדי קדרי, מיכאל חלאק, פאטמה אבו רומי, ראפת חטאב וג׳ומאנה נפאע. 

מגמה בולטת נוספת ביצירות של רבות מהאמניות היא סוגיית המגדר והתעוררות הפמיניזם בחברה הערבית, דרך עבודות אמנות שנוגעות בעצבים חשופים בחברה הערבית כמו אלימות במשפחה, מעמד האישה במאבק הלאומי ועוד. “זה עניין מרתק וחדשני שיותר קל לעיכול מאשר העיסוק בזהות הפלסטינית, כי זאת לא ביקורת פוליטית ישירה. האמניות הצעירות שוברות טאבו של השובניזם הגברי שחלש על הסצנה של האמנות הפלסטינית ובאמנות הערבית בכלל”.

בימים אלה, למשל, מוצגת במוזיאון ישראל (שסגור למבקרים בשל משבר הקורונה) התערוכה “זרות” של האמנית ראידה אדון, המשלבת בין השניים: מגדר וזהות. במהלך הקורס אף יתקיים מיצג מיוחד של האמנית. “ראידה אוהבת להשאיר את הפרשנות של העבודות שלה לצופים. בעבודה זאת היא עושה חיבור מעניין לעולם האישי שלה, לבדידות, כשהיא מוצאת מקום בטוח בתוך מזוודת נדודים. ליוויתי את ראידה בתהליך העבודה הזאת, שאת הבסיס שלה הצגנו בבית המלון של בנקסי בבית לחם לפני שנתיים. מה שרואים בתערוכה של ראידה זה גם את האספקט האישי וגם את האספקט הלאומי אבל היא נוגעת בהם בצורה רגישה. היא מתייחסת גם לעולם היהודי שבא מהנדודים ומהסבל ומחברת את זה לסבל של הערבים הפלסטינים והנכבה. כשרואים את זה מזהים נרטיב די מקביל, זה המקום בו כל אחד יכול להיות רגיש ויש אמירה חיובית על הסיטואציה שבה כולנו נמצאים בחברה הישראלית”.

שיתוף ב facebook
Facebook