אניסה אשקר: “אני לא מציגה עבודה אם אין בה את הקול שלי. היצירה ואני – אחת, היצירה מדברת ערבית”

"התפתחות האמנות היא כמו ספירלה – שמתקדמת באיטיות. בעבודות שלי אני מתכתבת עם תולדות האמנות, ממיתולוגיה יוונית, מסורות מוסלמיות, ועד השיח האמנותי העכשווי", אומרת אניסה אשקר בשיחה עם כרמלה טייכמן
אניסה
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימו: אניסה אשקר, צילום מסך

בטרם נכנסתי לסטודיו, יוצאת לקראתי אניסה ובסמוך לעינה הימנית אני רואה כתובת קליגרפית בערבית שאומרת “NOTHING” – שום דבר, היום אני רוצה להתרוקן…”. הסטודיו מרווח ודומה שהוא מכיל עולם ומלואו מתקופות שונות ביצירתה של אניסה, ועל רצפתו מונחת עבודה “בתהליך”.

שיחה עם אניסה מכניסה אותי לעולמה הקשור למקום הולדתה ובית ילדותה, בית ספוג בכבוד ואהבה. אניסה שנולדה בעכו ב-1979, היא הילדה ה-7 מתוך 11 אחים ואחיות. סיפורה של משפחת אשקר הוא גם סיפורה של שכונת ‘ברבור¹ המוזנחת בדרום עכו, זאת ברבור שתופיע במיצג – “ברבור 24000” , שהוצג במדרשה ב-2004.

“אבא יצא לפנסיה (היה מנהל מפעל פלדה בעכו) ועכשיו הוא מגדל ברווזים בחצר, כחיות מחמד. בחצר ישנן עיזים המספקות חלב, וחזרנו לאכול גבינות ויוגורט שנעשים בבית. לא קונים מוצרי חלב. החלב במיצג “ברבור 24000″ מחזיר אותנו לחלב אם ולסמליות של ניקיון וטוהר”, היא אומרת.

בימים אלה חייה מתנהלים בין הסטודיו בתל אביב לבין חדר אותו שכרה בעיר. בסופי שבוע וחגים היא מתנתקת מהעיר וחוזרת לבית ההורים, לברבור ולעכו, שיחזרו אלינו במיצגים ועבודות שונות.

קראתי שלמדת בעכו אבל ללימודים תיכוניים יצאת לאעבלין, מדוע, ומה אמרו ההורים?

“אכן, בית הספר היסודי וחטיבת הביניים – בעכו. להמשך החלטתי לעבור לבית הספר טוב בו לומדים גם אמנות וזה התיכון הקתולי באעבלין.² להורים לא הייתה ברירה. אני רציתי והם הסכימו. כל הכבוד להם”.

כלומר ההיכרות הטובה שלך עם תולדות האמנות היא בזכות בית הספר באעבלין?

“כן, אני באה מתולדות האמנות. בבית הספר התיכון הקתולי למדתי תולדות האמנות. עשיתי בחינת בגרות בתולדות האמנות וסיימתי בהצטיינות. וכן למדתי במכללת הגליל המערבי. כבר בימי בית הספר אהבתי את הספרייה, המקום השקט להתרכז בו, שראיתי בה “בית ראשון”. לימים, כשיהיה לי סטודיו, הספרייה עדיין תהיה הבית הראשון והסטודיו יהיה הבית השני”.

האם ידעת בגיל צעיר שאת רוצה להיות אמנית?

“כן, לא יודעת משהו אחר, ידעתי בתוך תוכי מה שאני רוצה. באתי ממשפחה שאין לה קשר לאמנות ובילדותי לא ראיתי תערוכות. באתי לאמנות מ”אין”. בגיל תשע הלכתי ללמוד קליגרפיה, אמנות הכתב, שאז לא נלמדה על ידי ילדים. התלוויתי לדודתי שהייתה מורה והיא הלכה להשתלמות מורים. המשכתי ללמוד עד סיום התיכון. בשיעורי קליגרפיה המורים הם גברים והתלמידות הן נשים ופה ושם מצטרף גבר”.

“באתי ממשפחה שאין לה קשר לאמנות ובילדותי לא ראיתי תערוכות. באתי לאמנות מ”אין”. בגיל תשע הלכתי ללמוד קליגרפיה, אמנות הכתב, שאז לא נלמדה על ידי ילדים. התלוויתי לדודתי שהייתה מורה והיא הלכה להשתלמות מורים, באתי איתה”

מתי התחלת לכתוב בכתב קליגרפי על הפרצוף?

“כשהייתי בת 20, תלמידה במדרשה. ומאז הרישום הקליגרפי על הפרצוף הוא חלק מטקסי הבוקר שלי. הטקסט יכול להיות מילה או יותר. הפרצוף הפך להיות הקנבס שלי”.

כשאת יוצאת לרחוב בתל אביב או במקומות אחרים הגוף שלך הופך למיצג מהלך? האם עוברי אורח עוצרים אותך? מה התגובות?

“הבחור שהביא לפני שעה את הצבעים חשב שזה קעקוע. האחיינים שלי רוצים להבין וגם מבקשים “תעשי לי”. ברחוב התגובות תהיינה, בד”כ, חיוביות ואפילו מעניינות: “מה הקשקוש הזה”, שואלים ומחפשים צורה, לא תמיד חושבים שזה ציור, לא תמיד מזהים שזה כתב ערבי, “זה קעקוע?” “כואב?”, מה שמעניין ומאתגר אותי הם המקרים שנוצר דיאלוג עם עוברי אורח וגם עם ילדים. ולפעמים מגיעים לשיחה ברמה של “מה זו אמנות”, שאלה שאנחנו היוצרים צריכים לשאול אותה כל הזמן, בעיקר היום כשאין גבולות והכל פתוח ומופשט”.

איך מגיבים כאשר את אומרת שהכתב הוא ערבי?

“לרוב זה מעניין ומסקרן את האנשים, ולא רק בארץ. התגובות מעניינות אותי ונותנות לי סיפוק כי הן נובעות ממפגש ישיר ביני לבין המגיב, ותגובתו תהיה בד”כ אנושית נובעת ישירות מהבטן”.

האם יש מסרים בכתובות שאת רושמת על פניך?

“כן, לכל מילה וכתובת יש משמעות. גם הכתובת של היום NOTHING נובעת מהרצון שלי להתרוקן מעומס רגשי פנימי וחיצוני. אני בן אדם שנותן הרבה מקום לרגש, פועל על פי הרגש לטוב ולרע, החודש היה עמוס, ורציתי להתרוקן. קודם אני צריכה להרגיש ואז לבטא את החוויה, לנסות להבין אותה, לפענח את ההשראות וההשפעות. אם אני לא מתרגשת מהיצירה, לא אעשה אותה”.

“אני צריכה להרגיש ואז לבטא את החוויה, לנסות להבין אותה, לפענח את ההשראות וההשפעות. אם אני לא מתרגשת מהיצירה, לא אעשה אותה”

מדוע בחרת ללמוד במדרשה?

“רציתי ללמוד אמנות. היו אז בצלאל בירושלים, וירושלים לא התאימה לי. בדקתי את מכללת אורנים והמדרשה. ומצאתי שהכי נכון עבורי, בעיקר בגלל המורים, ללמוד במדרשה”.

מתי הייתה התערוכה הראשונה שלך?

“בגיל 19 בבית קפה “פטוש” במושבה הגרמנית בחיפה. היו מבקרים וביניהם המורה שלי לתולדות האמנות מבית הספר התיכון. חלק מהעבודות עדיין ברשותי וכשתראי אותן לא תחשבי שהן נעשו על ידי מישהי בראשית הדרך. כשהייתי בשנה ג’ במדרשה, טל בן-צבי אצרה תערוכה שלי בגלריה הגר ביפו, 2003. אני קשורה לגלריה נלי אמן מאז סוף 2007 או ראשית 2008”.

מאיפה נובע מוטיב הסוסים ששלט בתערוכה האחרונה בגלריה של נלי אמן?

“הסוסים הם השראה מילדות, היו ויש למשפחה סוסים. סוסים היו נושא לשיחה במשפחה. ב-2008 עשיתי עבודת מיצג “הסוס השחור”³ ב-Gastatelier, Düsseldorf. הייתי אז ברזידנסי בדיסלדורף, ושיתפתי פעולה עם רקדן מקומי. בהמשך 2008 “הסוס השחור” הוצג בבית האמנים בתל אביב. שנה שלמה עבדתי לקראת התערוכה Jouissance (אוצרת ג’ניפר בר-לב) בגלריה של נלי אמן (2014). בהיותי אישה, לשחרר את הסוסים זה לשחרר את האני והנפש שלי.

“אני רב תרבותית, לומדת וחוקרת צורות קדומות כמו אלה שנמצאו במערות פרהיסטוריות. כבר שם רואים חריטות של צורת סוס. רציתי לחזור למקור הראשוני. לכל דבר יש משמעות וסמליות, גם לצבעים: עבדתי בשחור ולבן, כשהלבן מסמל טוהר ואת האישה, והשחור את הגבריות הפראית. צבעים אחרים נוספו לפי הרגש והצורך”.

מה ומי השפיעו עליך? האם הושפעת מאמנות מוסלמית מוקדמת?

“הכל נמצא בתודעה, אני כמעט לא מחדשת כלום. הכל משפיע, לא דמות ספציפית או תנועה או אירוע. התפתחות האמנות היא כמו ספירלה – שמתקדמת באיטיות. בעבודות שלי אני מתכתבת עם תולדות האמנות, ממיתולוגיה יוונית, מסורות מוסלמיות, ועד השיח האמנותי העכשווי. מבין מורי, רועי רוזן השפיע עלי וגם אחרים. יש אמנים שהם “ממשיכים”, אני לא חושבת שאני “ממשיכה” מישהו. לא ביצירה, ברעיונות – כן. אני צריכה ראש משוחרר, לשחרר את האנושי והאני האישי שלי, “אנא “בערבית זה גם נפש”.

“יש אמנים שהם ממשיכים, אני לא חושבת שאני ממשיכה מישהו. לא ביצירה, ברעיונות – כן. אני צריכה ראש משוחרר, לשחרר את האנושי והאני האישי שלי, “אנא” בערבית זה גם נפש”

(הפתיחה בקרוב: הקורס המקוון “אמנים פלסטינים עכשוויים: זהות ומגדר”, לפרטים והרשמה)

את אמנית רב-תחומית ושפת האמנות שלך מגוונת. איך את מתמודדת עם ריבוי טכניקות וחומרים?

“אני מתאימה ומשתמשת בהם לפי מה שדורש הרעיון, לומדת, משנה ומגוונת לפי הצורך”.

היית שנתיים – לא רצופות – ברזידנסי בגרמניה. איך היה המפגש עם החיים בגרמניה?

“אהבתי. אני אוהבת תרבות, באתי עם ראש פתוח וקלטתי מה שיכולתי, והחשיפה שלי הייתה טובה מאד. למעשה זה היה המפגש הראשון שלי עם התרבות המערבית. לראות עבודות מקוריות של Paul Klee, Joseph Beuys ואחרים – היה נפלא. במשך שנתיים הסתובבתי בערים שונות בגרמנייה, ובכל מקום האנשים קצת שונים. אני אוהבת את אנשי הכפר יותר מאשר את אנשי העיר. הייתי בעיקר בחברת אמנים, יוצרים ואוצרים. אהבתי את הסדר בחוץ ואת הכבוד בין אנשים”.

איך את מתייחסת לעבודת האוצרות?

“אוצרות היא סוג של יצירה. אופי של אוצר לעיתים דומה לאופי של אמן”.

נעמי אביב ז”ל אצרה את התערוכה שלך “זיפת” ב-2010. את התערוכה האחרונה (2014) Jouissance אצרה ג’ניפר בר-לב, אמנית. שתי התערוכות היו בגלריה של נלי אמן.

“עם מות נעמי אביב – אבדתי חברה שתפקדה לפעמים כמו אימא. אני ביקשתי מג’ניפר בר-לב לאצור את התערוכה. חלקנו סטודיו בתקופה שעבדתי לקראת התערוכה והיא הייתה אתי בתהליך העשייה והיצירה, וחשבתי שזה הדבר הנכון שהיא תאצור את התערוכה”.

על מה את עובדת עכשיו?

“על שלושה פרויקטים: הוזמנתי להשתתף בביאנלה של מיצגים בקייב, תערוכת יחיד של ציור שתתקיים בצפון הארץ, תערוכת יחיד בסיציליה בה יוצג גוף העבודות שעיקרו הוצג בתערוכה האחרונה בגלריה נלי אמן – הסוסים, תערוכה שמשכה הרבה מבקרים”.

ספרי על הקשר שלך עם ד”ר חוסני אלח’טיב-שחאדה.

“הוא מלווה את האמנות שלי. אני חושבת שנקודת המבט שלו, הראייה שלו והרקע שלו נותנים לו את היכולת הטובה ביותר לפרש את היצירה שלי ולכתוב עליה”.

מה תעשי בסיציליה מלבד להעמיד את התערוכה?

“בסיציליה יש גם מסגדים וגם קתדרלות וברצוני לחקור את הנושא, קצת אעבוד וקצת אחקור”.

למרות גילך הצעיר היו לך תערוכות יחיד, השתתפת בתערוכות קבוצתיות והופעת עם מיצגים שונים גם בארץ וגם בחו”ל.

“העליתי מיצגים, בנוסף לזמן הרזידנסי בגרמניה גם במקומות אחרים באירופה, והיו לי תערוכות יחיד והשתתפתי בתערוכות קבוצתיות בערים שונות בגרמניה, באסטוניה, בניו יורק, בלונדון, באתונה, בווינה, בקראקוב, בסלוניקי, בפראג, בספרד ובמקומות שונים בארץ”.

האם את קוראת ביקורות אמנות?

“קוראת , אבל אני לא מאלה שניזונים מביקורות. אני בודקת את הרזולוציה של התמונה, זה חשוב. גם כאן המשפט שאין אמת אחת תקף. יש הרבה מסביב, וזה גם ביחס אלי וגם ביחס לאמנים אחרים. כשאני רוצה לדעת משהו על אמן ויצירה, אני פונה ישירות לאמן ו/או מחפשת את היצירה”.

אי אפשר לשוחח בימים אלה בלי להתייחס ליחסים בין האזרחים היהודים והערבים בישראל . נסיעתו של סייד קשוע לארה”ב, עוררה את מירה עווד לכתוב לו בטור דעות ב”הארץ”, “סייד חכה לי! או … לך לשלום”. האם את חושבת שיש הגירה מוגברת של ערבים משכילים?

“אני חושבת שזה קורה. עוזבים משכילים, אינטלקטואלים, ובעלי מקצועות. ארץ משוגעת, מי רוצה לחיות ב”מלכודת דבש , הכל דביק” כזאת?”

איך את מגדירה את הזהות שלך? אמנית, אישה, ערביה, ישראלית, פלסטינית, מוסלמית?

“”רוצה להתנער מכולן”. כל מה שנכתב נכון”.

טל בן-צבי בספרה “סברה”⁴, ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל” קוראת לדור שלך, זה שנולד אחרי 1967, הדור השלישי. האם יש ביצירתך התייחסות לנכבה הפלסטינית?

“כל העבודות שלי הן אני, אם באופן ישיר או עקיף, הכאב נמצא בזיכרון, האני יוצר וזוכר. זה נמצא, כי אני לא משחררת ומציגה עבודה אם אין בה את הקול והאני שלי. היצירה ואני אחת, היצירה מדברת ערבית. מבחינת נקודת הראייה “אני רוצה לעשות טוב””.

“כל העבודות שלי הן אני, אם באופן ישיר או עקיף, הכאב נמצא בזיכרון, האני יוצר וזוכר. זה נמצא, כי אני לא משחררת ומציגה עבודה אם אין בה את הקול והאני שלי”

אני מרגישה שיש פריחה באמנות של פלסטינים-ישראלים. בתערוכות הבוגרים פוגשים אמנים ואמניות פלסטינים-ישראלים.

“נכון, זה טבעי, המקום בוער לטוב ולרע. יש להם מה להציע ומה לומר”.

איזה פרסים קבלת?

“פרס האמן הצעיר של משרד התרבות בשנת 2007, פרס אמן מורה של משרד התרבות 2005 ו-2006, ופרס הצטיינות במדרשה”.

האם את מבקרת בגלריות ובמוזיאונים?

“הולכת הרבה, זה מקום הבילוי שלי. החיים שלי זה האמנות נטו. אני לא רואה משהו אחר”.

מה את עושה מלבד לעבוד בסטודיו?

“אני מסתובבת הרבה ברחבי הארץ ומרצה על העבודה שלי ועל אמנות במפגשים של תלמידים עם אמנים כחלק מסל תרבות ארצי של משרד החינוך. אני מוזמנת להרצות דרך עמותות שונות, מכללות, ואוניברסיטאות, ומלמדת במכינה לסטודנטים ערבים לאמנות במכללת שנקר. כמו כן אני מלמדת ציור וצילום בסדנאות שונות”.

מה את קוראת שאינו קשור לאמנות?

“אני קוראת ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה. לספרות יפה – אין לי זמן וכוח”.

לסיום, עם מי היית רוצה לשתות כוס יין?

“וינסנט ון גוך”

“ למה עזבת את הסוס לבדו?

כדי שיהיה חברה לבית, בני,

הרי בתים מתים כשהדיירים נעדרים..”.

(קטע משיר של מחמוד דרוויש,” נצח הצבר”, מספרו “למה עזבת את הסוס לבד? אנדלוס, 2000, תרגום מוחמד חמזה ע‘נאים)

השיחה התקיימה באוגוסט 2014, בסטודיו של אניסה אשקר ברח’ אבן גבירול, תל אביב.

1.שכונת ברבור (ע”ש מפעל קרמיקה שהיה במקום) נמצאת בכניסה הדרומית לעכו. גרים בה כ-130 תושבים. השכונה נחשבה ל”שכונה לא מוכרת”, הייתה מוזנחת קשות ורק ב-2004 חוברה לרשת החשמל . בשנים האחרונות הופקעו בה קרקעות לצורכי הנחת מסילת הברזל של הרכבת לכרמיאל. המספר 24000 היה המיקוד של השכונה. “רק בבחירות נזכרים בנו”.
2.בית הספר התיכון הקתולי באעבלין שייך למוסדות מאר אליאס, רשת חינוך מגן ילדים ועד מכללה.
“הסוס השחור” בדיסלדורף היה הפרק השני בטרילוגיה של מיצגים שהראשון היה באתונה והשלישי בווינה.
3.טל בן-צבי, סברה, ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית הישראלית, הוצאת רסלינג, 2014.

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook