מאיה ז”ק: “אמנות ושירה נותנות עדות ודו”ח מסוג אחר, לאמנות יש תפקיד”

"הבנתי שלעבוד עם פאול צלאן יהיה לעבוד לא רק עם השירה שלו, אלא עם הדמות שלו והחיים שלו ועם האופן בו הם מנביעים את שירתו", האמנית מאיה ז"ק בשיחה עם כרמלה טייכמן על גוף העבודות שלה
mz-03
מאת: כרמלה טייכמן

מאת: כרמלה טייכמן

דימוי: מאיה ז"ק, עקבה, 2012

“בכל נשימה מנשימותיי ישנה ועודנה קיימת האמונה שנועדנו למלא את האבק, את החומר, בממדים של כאב ונשמה. אני מאמינה ביקום בלתי-נראה שבתוכו אנו רושמים את מעשינו שנעשו בחשיכה. אני חשה באנרגיה של האור שגורמת לאבן להישבר ולהיות למוזיקה..” (מתוך מכתב של נלי זק”ש לפאול צלאן, 9.1.1958 ¹)

מאיה ז”ק, הגדירי את עצמך.

“אמנית, יוצרת סרטים ומרצה לאמנות”.

נפתח עם התערוכה שלך במוזיאון תל אביב – “אור נגדי”. ב-20 ביולי 2016 את כותבת לנילי גורן ז”ל, אוצרת התערוכה, בדף הפייסבוק שלך: ”נילי׳לה, תודה על מי שהיית ועל כל מה שהענקת בעצם נוכחותך המיוחדת, בטובך, רוחך, תבונתך, מקצועיותך. תודה על החום והקרבה, על השיח שהתפתח במשך שלוש שנים ועל העומק, ההתבוננות והאבחנות החדות. תודה על ניצוץ החיים…. תודה לך … על ההזדמנות לפגוש בך מקרוב… אני מרגישה ברת מזל על כי זכיתי להכירך ולעבוד איתך”. ספרי על שיתוף הפעולה ביניכן מלידת הרעיון ואילך.

“פניתי לנילי גורן ז”ל ושלחתי לה במייל חומר על עבודות קודמות, נפגשנו בראשית 2013. הראיתי לה את החומרים החדשים ודיברתי על רעיונות שונים, תיארתי את ההתחלה של הפרויקט של המצלמה, העליתי את נושא הצילום, תיעוד, סקיצות ושירים מסוימים של פאול צלאן. כבר אז היה לי את דימוי המפוח של מצלמות ישנות. נילי הייתה מעוניינת והיא הסבירה לי שצריך לעבוד על ההצעה, לגבש ולפתח אותה, כדי שאפשר יהיה להגישה לוועדת תערוכות. מאז העבודה הייתה בעיקר – קריאה, כתיבה, המשך פיתוח רעיונות, תסריט. בו זמנית עבדתי ויצרתי תחריטים בסדנת ההדפס בירושלים לקראת תערוכה שתיפתח ב-15 בספטמבר. העבודה עם נילי הייתה בשלב זה יותר בהתכתבות, כי היא הייתה עסוקה בפרויקטים אחרים. שלחתי לה חומרים ותמיד היא הגיבה חיובית.

האם הרעיון להציג שלושה סרטי וידיאו היה בבסיס התערוכה?

“לא. במקור היינו צריכות להציג את התערוכה בחלל קטן יותר מזה שלבסוף קבלנו. אז תכננתי להציג רק את “אור נגדי”, המיצב המפוח ורישומים. שאלתי שוב ובדקנו אם אפשר לקבל חלל אחר גדול יותר, וזה לא הסתדר בגלל לוח התערוכות של המוזיאון. חשבנו לדחות את התערוכה על מנת לקבל חלל אחר. ואז לפני שנה נילי התקשרה אלי ואמרה שאפשר לקבל את החלל הגדול יותר, אבל צריך להקדים את התערוכה לאפריל 2016 במקום יולי, דהיינו להפסיד יותר מחודשיים של עבודה. אמרתי לעצמי שזה חלל מעולה ומתאים ולכן לא תהיה לנו ברירה אלא לקחת את ההזדמנות ולעמוד בלוח הזמנים. לא היו עדיין צילומים ולא הפקה וידעתי שזה יהיה כמו שדה קרב של עבודה. החלל הזה היה שווה את המאמץ. המחלה של נילי אובחנה בספטמבר 2015. העבודה נמשכה והעליתי את הרעיון להציג את שלושת הסרטים בטרילוגיה – “אור נגדי” שיצרתי במיוחד לתערוכה, “אמא כלכלה” ו”חוק שחור לבן” שנוצרו מספר שנים קודם לכן”.

הקטלוג שמלווה את התערוכה נקרא “זיכרון למעשה” ואילו התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות נקראת “מאיה ז”ק: אור נגדי”. בקטלוג מזכירים גם עבודות שאינן בתערוכה. מה הסיפור סביב הקטלוג?

“הספר הוא מעין יצור כלאיים. התחיל כספר אמן שיצרתי במימון מפעל הפיס. הוא מכיל גוף עבודה שיצרתי בתשע השנים האחרונות שמתייחס לזיכרון ותכננתי להכליל בו סרטים, רישומים, הדמיות מחשב וקצת מיצבים. תוך כדי העבודה נוצר הקשר עם המו”ל הצרפתי Actes-Sud ועם מוזיאון תל אביב. העבודה על התערוכה התקדמה וחשבתי שבמקום לגייס כסף לקטלוג נוסף נשתמש בספר הזה כקטלוג, כך שהפרק החמישי בספר יוקדש לפרויקט “אור נגדי”. בגלל שהפרויקט טרם הושלם, “אור נגדי” מתואר בספר כעבודה בתהליך. בשל מחויבות שונות, הספר יצא שנה לפני התערוכה ולכן עבדתי עם נילי על השיחה בינינו לפני שהייתה תערוכה ואכן היו הרבה שינויים עד פתיחת התערוכה”.

מה מובן הכותרת “אור נגדי” ? האם זה מונח מתחום הצילום?

“גם, אבל בעצם זה צרוף מילים שלקחתי מטקסטים קצרים של פאול צלאן, לא שירים, טקסטים חצי אבסורדיים-לוגיים-מדעיים, כל אחד עוסק במשהו אחר, מעין משחקי שפה ומחשבה. הוא קרא לזה “אור נגדי” ². אני התעניינתי בנושא האור, במתח בין אור אופטי ואור של צילום שנוגע בדברים, חוזר למצלמה ונותן את הדימויים לבין אור אחר – האור האלוהי. המתח בין סוגי האור מתקשר לעניין של צלאן בקבלה ובמטאפיזיקה, בצד המיסטי של הקיום לצד המבט הנוקב שלו אל המציאות הארצית”.

האם ההתעניינות שלך בנושא האור מצאה ביטוי גם בעבודות מוקדמות יותר?

“בפרויקט “חדר שבת” (2013) בעיקר בפריים הרביעי שקראתי לו “השבת המיסטית”, ניסיתי ליצור תחושה שמצלמה פלאית תיעדה את הרגע הבלתי-רגיל של השבת, מייצרת בועה בזמן ובמרחב שעוקרת אותנו מהגשמי. בפריים הזה יש מעין חדר חשוך שרואים בו סביבה ביתית עם שולחן שבת. העבודה היא שחזור של חדר תקופתי שיצר האמן איזידור קאופמן בסוף המאה ה-19, והפריים הזה הוא הפחות היסטורי בסדרה. כל הפריימים האחרים משחזרים את העבודה של קאופמן. הפריים הזה מביא התייחסות אחרת לקיום של החדר. האור שמאיר את החדר אינו בוקע מן המנורה או מהנרות אלא ממשטח השולחן עצמו, שזה מעין הקרנה של אור פנימי ממקור בלתי צפוי, מחפץ ארצי שהוא במה. כשהגעתי לזה כבר הייתי בעיצומה של העבודה על פרויקט “אור נגד”, קראתי וחקרתי את הרעיונות הצלאניים שהובילו אותי לקרוא בכתבי גרשם שלום דברים שקשורים לשבת, למשמעותה הקבלית ולאספקט הנשי באלוהות. ומכאן יצרתי את “השבת המיסטית”. המרחב-זמן של שולחן השבת נכנס לסרט “אור נגדי” אבל קיבל מקום של חיפוש אחר איזה מימד מן הלא מודע או אלוהי, שמביע רעיונות וקולות, והאור הוא אור שאין לנו גישה ישירה אליו”.

במונחים של צילום “אור נגדי” זה אור שמוקרן מאחורי אובייקט, כאשר המקור מוסתר ונוצרת הילה סביב האובייקט – האור מצייר את שולי הצורה, מנסח את קו המתאר שלה. שאריות האור – או “פירור האור” (כדברי צלאן) – מגיעות כשהאור לא ישיר, אחרי שהאור פגע בעצם כלשהו והן מותאמות למה שניתן להכיל”.

איך התפתחה ההיכרות שלך עם שירתו של פאול צלאן? מה היה התהליך שעברת עד שהבנת שאת רוצה ליצור עבודה הקשורה בדמותו ושירתו?

“במשך השנים הכרתי את יצירתו אבל בצורה מצומצמת למדי. ההיכרות הממשית עם פאול צלאן העמיקה דרך אדם קרוב שהתעניין בצלאן ברמה מקצועית, והרעיון לעשות פרויקט שקשור בצלאן נולד באופן די טבעי דרך ההתעניינות שלי בהיסטוריה ובזיכרון כבר בפרויקטים קודמים כמו “חדר שבת”, “חדר מגורים” ו”אמא כלכלה” – שעוסקים בזיכרון היסטורי מסוים. “חדר מגורים” עוסק באופן מיוחד באדם מסוים ובזיכרונות שלו מדירת ילדותו בברלין של שנות ה-30. במהלך הראיון גביתי ממנו עדות שמבוססת על הזיכרון שלו מאותו הבית שהיה בקיים בזמן נתון ובמקום גיאוגרפי מסוים (ברלין). ואז הבנתי שלעבוד עם פאול צלאן יהיה לא רק עם השירה שלו, אלא עם הדמות שלו והחיים שלו ועם האופן בו הם מנביעים את שירתו. הוא נולד בצ’רנוביץ שברומניה, גדל בתרבות גרמנית ושפת הכתיבה שלו גרמנית, הוא והוריו היו במחנות ריכוז. הוריו נרצחו במחנות. הוא היה חלק מתקופה משמעותית ביותר וחשובה בתולדות יהודי אירופה.

“כמו רבים צלאן היה עד, אבל הוא היה עד יוצר. מעבר לשירה שהכתה בי והייתה מזעזעת, חזקה ומאתגרת, היו גם שכבות הידע, הביוגרפיה וסוגיית העדות שצלאן עוסק בה. עניין של עד יוצר היה לנגד עיני גם בבחירת האדם העד לצורך עשיית “חדר מגורים”. ראיינתי מספר ייקים שגדלו בברלין. רציתי אדם בעל פרופיל עירוני שלא היה בהכרח מבית מסורתי אלא שהיה פתוח להשפעות אחרות. מנפרד נומבורג היה הראשון שראיינתי ולבסוף בחרתי בו. היה בו משהו נוגע ללב, איש עדין, מיוחד ויצירתי. הוא זכר היטב את החיים בברלין ואת בית הוריו. הוא זכר חפצים ורהיטים בבית ואם לא זכר פרט כלשהו הוא היה משער מה זה יכול היה להיות. עם בואו לארץ ב-1938 הוא עבד בדפוס, אח”כ הוא למד נגרות וגם היה מאייר קריקטורות ומצייר. הוא היה אדם יוצר ויצירתי. ההתבוננות של אדם יוצר על ההיסטוריה היא שונה. העניין שלי הוא לא רק רובד הידיעות אלא מי סיפק אותן וכיצד. היצירה של צלאן מדברת על היותו עד ועל עדות שנכשלת. אמנות ושירה נותנות דו”ח מזן אחר, לא דו”ח על מה שהיה ומה שהיה צריך לרשום, לא דו”ח כפי שההיסטוריה מתעדת או כפי שמדע מתעד. לאמנות ולשירה יש תפקיד אחר. מתוך העשייה הזאת שהיא כמעט מופרכת אפשר להגיע לסוג מסוים של אמיתות וחלקי מציאות ואם כן, לסוג אחר של עדות”.

“ההתבוננות של אדם יוצר על ההיסטוריה היא שונה. העניין שלי הוא לא רק ברובד הידיעות אלא גם בשאלה מי סיפק אותן, וכיצד. היצירה של פאול צלאן מדברת על היותו עד ועל עדות שנכשלת. אמנות ושירה נותנות דו”ח מזן אחר, לא דו”ח על מה שהיה ומה שהיה צריך לרשום, לא דו”ח כפי שההיסטוריה מתעדת או כפי שמדע מתעד. לאמנות ולשירה יש תפקיד אחר”

מאיה ז"ק. צילום: נירה פרג

האם היו לו צילומים של בית הוריו של פאול צלאן?

“היה לו צילום אחד בו ראו את הוריו עומדים ליד חלק מספה. באופן מובהק הרעיון היה לא לשחזר על סמך צילומים אלא על סמך הזיכרון שלו. הוא היה בן 88 עם זיכרון יחסית מצוין”.

“פוגת –מוות” ³ של צלאן מבטאת תחושות קשות הנובעות מזיכרונותיו – ייאוש ואבדן. איך את מתחברת לתחושות כאלה?

“החיבור דרך אבדן האם מאד דיבר אלי מסיבה אישית, אמי נפטרה כשהייתי בת 20. בנוסף התחושה של אבדן הקשר למציאות נראה אצל אנשים שרוצים לחזור לילדות וישנם יוצרים שחושבים על ילדותם כמחוז חפץ אבוד. אולי כל זה קשור למשפחה שלי, לצד השואתי במשפחה של אבי ושל אימי מצד אביה. כולם השאירו משפחות במזרח ומרכז אירופה, משפחות שנעלמו בשואה. פתאום הבנתי ש”כולם” –משפחתי וצלאן הגיעו מאותה “שכונה”. תמיד התעניינתי בשואה ואולם חשבתי שזה יותר עניין “קר” או אינטלקטואלי. שאלת השייכות לעם היהודי עבורי לא הייתה מובנת מאליה, גם בשל העובדה שסבתי מצד אמי הייתה ממשפחה קתולית ואינדיאנית והיא עצמה נולדה במטע קפה בהרי האנדים. אף פעם לא הרגשתי קשר משפחתי ישיר לשואה, כי לא ראיתי עצמי בת למשפחה של ניצולי שואה, כתוצאה מהעובדה הפשוטה שלא היו ניצולים. כשעשיתי את “אמא כלכלה” ב-2007 הבנתי שהקשר המשפחתי הוא מאד משמעותי ואלה החסרים יצרו מעין בור קיומי אצלנו”.

את נותנת מקום מיוחד לאמו של צלאן. איפה אביו?

“האב פחות משמעותי בחיי צלאן. קצת כמו היחס של קפקא לאביו – יחס לא פתור שמקרין פחד וכעס. הוא מפגין קרבה גדולה לאימא בניגוד להתרחקות מן האב. אין לו אזכור בכתביו מלבד שיר אחד בו גם האם וגם האב מוזכרים. יש השערות לא משמעותיות לגבי היחס לאבא. ויש אומרים שגם היחסים בין ההורים לא היו טובים. האבא היה מאד ציוני ומאד יהודי. היה לו חשוב שצלאן הקטן ילך לבית ספר יהודי, וצלאן לא התחבר ולא מצא את מקומו שם. בשנים האלה הוא התחיל לגלות את הספרות הרבה בזכות אימו שהפנתה אותו אל הספרות והשירה הגרמנית ואל תרבות אוניברסאלית. האבא היה בשנים אלה פחות רלבנטי. ככל שצלאן התבגר הוא התקרב לחוגים סוציאליסטים קומוניסטים. המלחמה והידיעות על מה שהתרחש בברית המועצות ציננו את צלאן לגבי הקומוניזם וחווית האנטישמיות שחווה עוררה בו את תודעתו היהודית, לא דווקא מבחינה דתית אלא מבחינה תרבותית והגותית”.

קראתי את ההתכתבויות בין פאול צלאן ונלי זק”ש שנמשכו 16 שנים, מ-1954 וכמעט עד מותו ב-1970. המכתבים נעים על סולם רגשי מדיכאון קטן לדיכאון קשה, ומבטאים כרוניקה ידועה מראש של התאבדות.

“צלאן התכתב עם הרבה אנשים, בין השאר עם אילנה שמואלי, מקס פריש, חברים מבוקרשט ואשתו, שההתכתבות איתה פורסמה, ועם אינגבורג בכמן, חברתו האוסטרית, ועוד. ההתכתבות עם נלי זק”ש נוגעת ללב והקריאה בה קשה, מלאת דיכאון ופסיכוזה. מרגישים במכתבים שהוא כותב לנלי שיש לו אליה אמפתיה, הוא מנסה להתעלות מעל עצמו ומעודד אותה. לאחרים הוא כותב על נסיעות, על המצב, על התאשפזות ועל אנטישמיות. נלי זק”ש ופאול צלאן היו נשמות תאומות גם בתכנים – יהדות, מיסטיקה, חסידות. שניהם היו מתאשפזים מפעם לפעם אלא שהיא הייתה בודדה בשבדיה והוא היה בעל משפחה ומוקף חברים”.

קבלת חלל גדול יותר והקונספט המקורי של התערוכה היה צריך הרחבה, ובמקום סרט ווידיאו אחד יש לנו שלושה סרטים. מדוע בחרת להציג בתערוכה גם את “חוק שחור-לבן” מ-2011 וגם את “אמא כלכלה” מ-2007 הרי עשית עבודות אחרות שעוסקות בזיכרון כמו חדר מגורים Living Room שהוצג במוזיאון היהודי בניו יורק ב-2011. איך הם מתחברים לעבודה העיקרית “אור נגדי”?

“לא תכננתי מראש שהם יהיו טרילוגיה, אבל כשעשיתי את “חוק שחור-לבן” הבנתי את הקשר שלו ואת הזיקה שלו ל”אמא כלכלה”, וכשעבדתי על “אור נגדי” ראיתי בו פרק שלישי בטרילוגיה, שקושר את שני הסרטים הקודמים לחטיבה אחת. יש כמה נושאים שהם מאד מהותיים אצלי ומקבלים ביטוי יותר מוקצן כמו הדמות הנשית שאמונה על ניסוח הזיכרון ואיסוף הידע, והעיסוק בעבר, בעקבות ובשאריות העבר. ב”חוק שחור-לבן” מופיע דימוי המצלמה, הקמרה אובסקורה, שב”אור נגדי” מקבל פיתוח נוסף, והספר הופך להיות מפוח”.

אני מבינה את החיבור של “אמא כלכלה” ל”אור נגדי”, אבל אינני מבינה את הקשר של “חוק שחור- לבן” לשני הסרטים האלה , מלבד העובדה שגם בו נעשה תיעוד של התרחשות.

“כל אחד מהסרטים תופס את הזיכרון בשלב אחר שלו. הדמות ב”אמא כלכלה” מגיעה לזירת ההתרחשות שהיא אולי זירת רצח, אין אנשים, יש עקבות וסימנים, יש חפצים שיכולים לספר סיפור. היא מגיעה לבית הזה, היא חודרת לתוך המרחב של ומתעדת את החפצים, את העקבות ואת פרטי החלל ומחלצת מהדברים האלה ערכים מסוימים והופכת אותם לזיכרון. בין השאר היא מגיעה לנוסחה שהיא עושה לפיה את הקיגל האהוב על בני הבית שאינם. ב”חוק שחור-לבן” התיעוד הוא של התרחשות בזמן אמת: אנחנו רואים את הדברים בשלב מוקדם לפני שהם הופכים לזיכרון, בעודם נקלטים, נרשמים ונצרבים. כלומר דברים קורים מחוץ למקום ישיבת המתעדת והתמונה שלהם מוקרנת דרך הנקב של הקמרה אובסקורה והמידע עובר לתודעה ושם הוא נרשם. אנחנו רואים את הדברים בשלב מוקדם לפני שהם הופכים לזיכרון. ב”אור נגדי” הדברים לא נרשמים בזמן אמת, הם כבר נרשמו מזמן. אין מציאות, אין חפצים ואין אנשים. המתעדת מוקפת באמצעים של התיעוד. יש ארכיון עם טקסטים, מסמכים, מפות, טבלאות, רישומים וצילומים. יש תיעוד של משהו שהיה אי-אז אי-שם בחוץ, של אנשים ושל חיים. כל אחד מהסרטים הוא שלב אחר בתהליך הזיכרון וההיזכרות אבל לא בסדר עשייתם. “חוק שחור-לבן” צריך היה להיות הראשון מבחינת תהליכי הזיכרון”.

באתר האינטרנט שלך נאמר על הסרט “חוק שחור-לבן” שהוא מחווה לאמנות הרישום דרך העיסוק בניסיון האנושי לכפות צורה וסדר על המציאות בתהליכי אילוף ומשטור. הסבירי בבקשה את “מחווה לאמנות הרישום”.

“הסרט מתחיל בסצנת רישום, רואים תקריב של היד שרושמת את הפודל שלא זז. ומבחינתי הרישום קיים בכל הסרטים. אני אוהבת לחשוב על המילה “רישום” שהיא רישום אמנותי, פרקטיקה אמנותית מסורתית, אינטימית, בסיסית, כתב היד של האמן. מצד שני רישום הוא גם מעשה ביורוקראטי יבש. רישום זה תיעוד עובדות שלוכד דברים ממקום חסר נשמה ורוח. אני אוהבת לחשוב על שני הקצוות האלה ולייצר את הפואטיקה דווקא מהמשרדי, להבין את הפונקציה המתעדת שברישום. אפשר לחשוב על הסרטים כפלטפורמה שהמוטיבציה המרכזית שלהם היא רישום. כדי להראות ולחלוק את העניין שלי ברישום אני צריכה למצוא מכשיר או מנגנון שדרכו אני יכולה למסור את הרישום ולמסור את הרישום זה לא רק את התוצאה אלא גם את המוטיבציה והדרך . ברישום מתגלמים הרישום האמנותי הבסיסי והמשוחרר ורישום מציאות ותיעוד במובן מאד עמוק וגלוי”.

“אני אוהבת לחשוב על המילה “רישום” שהיא רישום אמנותי, פרקטיקה אמנותית מסורתית, אינטימית, בסיסית, כתב היד של האמן. מצד שני רישום הוא גם מעשה ביורוקרטי יבש. רישום זה תיעוד עובדות שלוכד דברים ממקום חסר נשמה ורוח. אני אוהבת לחשוב על שני הקצוות האלה ולייצר את הפואטיקה”

באחת הסצנות ב”חוק שחור-לבן” רואים כלי שגברים מקבלים בבית חולים להטלת מימיהם. מה מקומו בסרט?

“בנינו את הלשכה האפלה של החוקרת, ולצידה זירת האילוף על רצפה הנראית כלוח שחמט. סביב לוח השחמט יש הסתעפויות – שביל שחור שעליו יש מיטה, שביל שמסתעף לסביבת העבודה של החוקרת, הסתעפות אחרת מובילה למעין פינת סלון עם כסא ורדיו, ואחרת לאזור רפואי. מקום שחיים בו בין מציאות לבין משחק בין גוף לבין חוסר גוף, והכלי הזה הוא משהו שמרמז על בדיקה, על מקום בו עושים ניסויים ובודקים ומנטרים מישהו. את מי? את הכלבים ואולי את המאמן?”

בשיחה שלך עם נילי גורן שמצוטטת בקטלוג “זיכרון למעשה” ע’ 146, את אומרת: “בעידן שלנו שלאחר משבר הייצוג, ולאחר שאיבד הצילום מתוקף הריאליזם שלו, גם בעקבות טכנולוגיית המציאות המדומה, חשוב לי להחזיר ליצירת האמנות משהו מתפקיד הכלי המחקרי הלגיטימי שהיה לה – לצד המדע או היסטוריה שתפקידם לעבד זיכרון ולנסח תמונת מציאות ועבר”. מדוע איבד הצילום מתוקף הריאליזם שלו?

“כי באמצעים הטכנולוגיים של היום אנחנו יכולים להמציא צילומים, לזייף ולשנות צילומים. אנחנו לא צריכים את הצילום כדי לגלות את האמת. מאז ומעולם לא היה הצילום תמים ואובייקטיבי כמו שחושבים. הצילום בראשיתו ניסה לדמות לציור. אח”כ נתנו לו תפקיד של מתעד מציאות כפי שאף כלי לא עשה קודם. אבל אנחנו יודעים שיש מניפולציות בצילום. עצם זה שאתה קובע פריים, זווית, תאורה, קונטרסט, מה נשאר ומה נעלם, והתערבויות אחרות מביא לכך שהקשר בין צילום לאמת אינו מובן מאליו”.

עדיין הצילום הוא שמתעד אירוע ברחוב בזמן אמת ונכון שאפשר אח”כ לעשות שינויים בו. את התחלת להיות פעילה בתחום בעידן הדיגיטלי, לא עברת את המהפכה הטכנולוגית שהתחום עבר. היום ידוע שצלמים מביימים צילומים, אבל זה לא חדש. למעשה צלמים ביימו צילומים תמיד.

“נכון, למשל הצלם רומן וישניאק נשלח על ידי יהודי ארה”ב לצלם יהודים במזרח אירופה כדי שיוכלו לגייס כסף לטובת הקהילות. הוא היה צריך צילומים בהם המסכנות והעוני יהיו מהותיים ובולטים. הוא צילם את מה שהיה אבל הייתה התערבות בבחירה והיה עיצוב מסוים, ואז הוא היה צריך לבחור צילומים שבקונטקסט נכון יעבירו את מסר המסכנות והעוני, כלומר הצילום שלו היה תודעתי”.

אציין שבתערוכה “ביבליולוגיה” שהתקיימה במוזיאון פתח תקוה לאמנות ב-2015, את השתמשת בספרים כמשמרי זיכרון. המיצב שנקרא “אופקים שבורים” נעשה בשיתוף עם Stuben 21, והציג תמונות של בתי מדרש ותלמודי תורה משוחזרים מצילומים של רומן ווישניאק וצילומים עכשווים מירושלים. חללים ריקים מבני אדם ומלאים בספרים, ספרים שמשמרים היסטוריה ותרבות. הנושאים הבולטים בעבודת שלך הם העיסוק בזיכרון ובמרחב הביתי. מה חלקו של הזיכרון הפרטי בעבודות שלך?

“בחלק של הזיכרון שלי יש מצד אחד האימה מאבדן זיכרון ילדות, זיכרון של אימי, פרטים אישיים שלי, אשמה שקשורה באבדן זיכרון, אבדן זיכרון שקשור בשואה שכרוך בעובדה שהעדים מתים ונעלמים, מסמכים מתפוררים, הדאגה איך אפשר לשמר את מה שהיה וגם בהכרח לדעת מה יהיה השימוש שלהם, אבל קודם כל לשמר את החומרים בלי שמשהו ישתבש, כדי שנוכל לבנות תמונה שלמה או זהות או תובנה מסוימת. יש דאגה שייעלמו אזורים שלמים בזיכרון ובתודעה. זיכרון קולקטיבי כפי שכתב עליו ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה4 נבנה דרך “אתרי זיכרון” שהם אירועים, חפצים, סרטים, סיפורים, מסמכים ועוד שנועדו להזכיר עבר ולתת לו משמעות בהווה. אצל נורה להיות יהודי זה לזכור שאתה יהודי, זה זיכרון עמוק גם בלי להיות יהודי מקיים מצוות. הביקור שעשיתי עם אבי ואחותי בבית בו גדלה סבתי בעיר קושיצה בסלובקיה והסירוב של הדיירים בבית לאפשר לנו להיכנס מנע ממני לכאורה לדמיין את מה שהתרחש בין כתלי הבית הזה. אבל זה למעשה חידד את תחושת החסימה אל מול העבר הסתום. זה ללא ספק תרם לרצון שלי לשחזר מרחבים ביתיים מתוך זיכרוני שלי ולהמציאם מתוך דמיוני. הזיכרון שלי הוא גם הניסיון להמציא פרקטיקות זיכרון אחרות, אלטרנטיביות, ולמעשה הדמויות בסרטים עושות את הפעולה במקומי”.

צילום מתוך העבודה "חדר שבת". מתוך אתר האמנית

זיכרון ומרחב ביתי בולטים גם בעבודה שבה עשית סיבוב במנהרת הזמן לסוף המאה ה-19. יצרת את “חדר שבת” מיצב קבע שהקמת במוזיאון היהודי בווינה, ומשחזר פרטים ממיצב – חדר תקופתי – בשם “חדר שבת” של הצייר היהודי אוסטרי איזידור קאופמן , שנעשה ב-1899 עבור המוזיאון היהודי בווינה, נדד במשך השנים, ונבזז ונעלם בזמן מלה”ע II. ההתעסקות בגורל העבודה ובנדודיה עד שנבזזה, נעלמה ושוב צצה וחזרה באופן חלקי, מביאה אותך לשנות ה-30 במאה העשרים. ספרי על הרעיון וההיכרות עם המיצב של קאופמן דרך צילומים, על השחזור – מחקר, תכניות וביצוע.

“המוזיאון היהודי בווינה הזמין אותי לבוא ולעשות פרויקט אצלם. הם הכירו את “חדר מגורים” והבינו את ההתעניינות שלי בהיסטוריה יהודית. הם שלחו לי מידע על “חדר שבת” של איזידור קאופמן וחשבתי שזה מקרה היסטורי מרתק ושאוכל לפתח וליצור משהו סביבו. מה שבחרתי לעשות זה גם לעקוב אחרי תולדות החדר בהופעות השונות שלו על במת ההיסטוריה עד שנעלם. אני תיעדתי את זיכרון החדר אבל הכנסתי כל מיני מניפולציות של תקופות מסוימות, הצבות שונות, התחקיתי אחרי עבודתו של קאופמן – איך הגה ותכנן את החדר. הבנתי שהרהיטים שבחדר שלו מופיעים גם בציורים שלו, כלומר החפצים היו אצלו בסטודיו קודם לכן. חשבתי שהיו כאן מוטיבציות שקשורות אליו. מדוע היה לו חשוב להציג את החדר הזה, או למה לא לקחת חדר שלם מאיזה מקום אלא להוציא פרטים מהסטודיו שלו עצמו. ראיתי שיש פה חשיפת תהליך היצירה שלו, משהו שקשור לבנייה, אולי מלאכותית, של יצירה ושל זהות. הקמת מוזיאון יהודי בווינה עוזרת לזכור את הקהילה באותה תקופה”.

העבודות שלך עוסקות ביהדות, ביהודיות ולא בישראליות, למרות שאת מגיעה מבית חילוני. 

“תמיד ענינה אותי ההיסטוריה היהודית, המצב היהודי, הגורל היהודי. דרך פאול צלאן הגעתי גם למקורות נוספים בתרבות יהודית ונחשפתי לכתבים של גרשם שלום ולספרות על מיסטיקה וקבלה. זה היה מפתיע ומפעים. עד שהתחלתי לקרוא בספרים של גרשם שלום קבלה הייתה בשבילי “קבלה של מדונה וסלבריטאים”. מצאתי שזאת הגות מרתקת. רעיונות שמצאתי על אודות השפה ומרחב- הטקסט הנדמים כפוסט מודרנים, מסתברים כעתיקים וקדומים. ואני ממשיכה לקרוא וללמוד. חשוב לי לקרב אלי ולנכס מחדש חומרים ומקורות יהודיים שנזנחו על ידינו, החילוניים, בעקבות אנטגוניזם לממסד הרבני בארץ – במידה רבה בצדק – ובעקבות התפתחויות פוליטיות חברתיות. התוצאה היא שמסרנו את המקורות הללו לידיהם של הטוענים להיות “היהודים האמיתיים” ונותרנו משוללי שורשים. הייתי שמחה למצוא טעם ומשמעות חדשה גם עבור הישראליות, ההווה והעתיד, מתוך העושר התרבותי הזה העומד לרשותנו אם רק נחפוץ בו”.

נחזור לשורשים שלך. אני יודעת שגדלת בבית של עורכי דין. ובכל זאת האם בית ההורים היה בית אוהד אמנויות? מתי אמרו עליך “הילדה יודעת לצייר”?

“נולדתי ב-1976. בגיל מאד צעיר אמרו ש”הילדה יודעת לצייר”. הלכתי לבית ספר יסודי ברעננה ובשלב מסוים עברתי לבית ספר תל”י בהוד השרון. בתיכון למדתי בבית ספר אלון ברמת השרון בו יש חטיבת לימודי אמנות. ההורים היו עורכי דין. אימא הייתה מאד אמנותית, בעצמה פסלה ורשמה. מאד עודדו אותי. לקחו אותנו – אותי ואת אחותי – לראות תערוכות. ההורים אהבו תיאטרון, ספרות ושירה. אמא תמיד יזמה ועשתה אתנו דברים יצירתיים: תפרנו, רקמנו, פסלנו ובשלנו. הכל היה במין חושניות גדולה. “אמא כלכלה” במובן מסוים היא גם על אמא שלי – דרך הג’סטות, איך עושים דברים, איך לשים בצק ואיך מקפלים אותו. כשהיא הייתה אופה עוגות זה היה בהקפדה גדולה מדעית כמעט, וזה הפליא אותי כי ראיתי בתים בהם האמהות לא הקפידו באפיית עוגות. היא הייתה מאד פיזית, אהבה פעילות גופנית ולרקוד. היא אהבה להסביר לנו ולהדגים. אבי הוא עו”ד בהשכלתו אבל עסק בביטוח. זה מספר שנים שהוא התחיל לכתוב רומנים ועכשיו הוא כותב את ספרו השלישי”.

איפה למדת לימודים אקדמים?

“תואר ראשון עשיתי במחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל לאמנות ועיצוב ותואר שני בתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטה תל אביב. עדיין לא סיימתי”.

מי היו המורים שהשפיעו עליך בלימודיך באקדמיה בצלאל?

“נחום טבת שאהבתי את החשיבה שלו, הבנת החלל והחשיבה הקונספטואלית, עידו בראל, יהודית סספורטס ודרורה דומיני”.

האם למדת גם ווידיאו בבצלאל?

“שיעורי הווידיאו בבצלאל אז היו די מצומצמים. אמנם עשיתי איזה שהוא תרגיל שהשתמשתי בו בווידיאו אבל בצורה יותר משמעותית למדתי את הנושא בנסיעה שלי לברלין במסגרת חילופי סטודנטים. הכרתי אמן מעניין בשם פיטר תומה ונחשפתי לסרטים שלו שכבשו אותי. בברלין צילמתי סרט שיש בו מיצג וחזרתי לארץ לסיים את הלימודים. לימדתי את עצמי לעשות סרטי ווידיאו. לצלם, לערוך, לחתוך ולחבר”.

את עובדת בטכניקות שונות אבל לא מצאתי שאי פעם ציירת בשמן.

“ציירתי בשמן בעבר. היום אני עוסקת בכל מדיה, והגישה שלי היא לעבוד על פרויקט בצורה ובטכניקה שהוא דורש. כשעבדתי עם רעיה ברוקנטל על “הברון אי.טי. פון הום” (2002, סדנאות האמנים בתל אביב) היינו צריכות לגלף בעץ, אז עשינו את זה. יש שמכירים אותי כאמנית ווידיאו ויש שחושבים שאני אמנית רישום”.

מה הרעיון שעמד מאחורי העבודה “הברון אי.טי. פון הום”, שהציב את ET בדמות קבצן, אציל שירד מנכסיו.

“ET היה צריך לקשור בין שני העולמות. האחד העולם של האצולה העכשווית, ידוענים שמופיעים במדיה פופולארית, “אצולה” שמגיחה משום מקום בלי רקע ובלי שורשים ומתוארת בטרמינולוגיה של כוכבים שדבק בהם אבק כוכבים. ET הוא חבר מכוכב אחר. זו אצולה שפורחת לאור הזרקורים ונעלמת כשהזרקורים כבים. לעומתה אצולה אירופאית במובן המסורתי, אצולה של העולם הישן האירופאי שהיא תמיד מתועדת לאורך שושלות, היא קשורה לעבר ולמסורות, ויש לה תיעוד ורישום כרונולוגי. בחרנו להחזיר את החייזר הזה ET, גילפנו את דמותו בעץ וזה לא חומר מעולם אחר, זה חומר שהזמן נותן בו אותותיו. הוא לבוש בבגדים אריסטוקרטים אבל מקבץ נדבות. במיצב המקורי כל החלל היה מכוסה בעץ ואת ET עצמו רואים רק כשמתקרבים לאזור הפנימי, מקבץ נדבות. העובדה שכל הסצנה עשויה מעץ קשורה מחד להתאבנות ולהסתיידות הזיכרון ומאידך ולהשארת סימנים בחומר, שמצטברים והופכים לחלק מן הזיכרון”. 

מאיה ז״ק, מתווה לאור נגדי, עפרון על נייר, 2013

תארי תהליך היצירה מהמחשבה, הרעיון, התכנון והעבודה על עבודת ווידיאו.

“זה משתנה. אצלי תמיד יש לתהליך שורשים וחלקי רעיונות שנזרעו קודם ומקבלים איזה שהוא ביטוי ורלבנטיות למשהו אחר, ודברים אחרים מתווספים אליהם. אני תמיד מתחילה בקריאה ומחקר סביב נושא ובדרך מגלה עוד ועוד. הרעיונות הופכים לתסריט תוך כדי המחשבה והמחקר. למשל אני קוראת שיר של צלאן ובא לי איזה שהוא דימוי, אני כותבת אותו כרעיון שאינו מחובר לכלום. אני מנסה לאסוף את קטעים ודברים שונים ולכפות עליהם צורה ורצף, ואז אני מוצאת פתרון ואיזה קונטקסט להכניס את הרעיונות והדימויים הויזואליים שכתבתי ותיארתי לסצנות מסוימות. לפעמים צריך שינויים. אני יודעת שכאשר אכתוב את התסריט הסופי פרטים שונים ישתנו, כי הכל גמיש ונתון לשינויים עד שלב הסיום”.

איפה את מצלמת את הסרטים שלך?

“את הארכיון צלמנו בסטודיו שלי. “חוק שחור-לבן” צולם בחלל “יפו 23” הגלריה של בצלאל סמוך לדואר המרכזי בירושלים. לכל סרט נמצא אתר מתאים או שנאלצנו לעשות בו התאמות”.

הסרטים שלך מורכבים ודורשים צוות מקצועי ומקום. מאיפה את משיגה תקציבים לפרויקטים?

““אמא כלכלה” נעשה בתקציב זעום שאת חלקו קבלתי מהקרן החדשה לקולנוע וחלק ממפעל הפיס. האנשים עבדו במידה רבה בהתנדבות, לא הייתה אפשרות אחרת. עבדתי קשה מאד כדי לגייס כספים מקרנות שונות ועדיין הייתה חריגה. את שאר הוצאות התערוכה המוזיאון מימן”.

מה הצגת בתערוכת הבוגרים?

“הצגתי את הווידיאו “אתכם ארצה לזמן “hier seid ihr zusammen, שצילמתי בברלין בזמן השהות בתכנית חילופי סטודנטים, בסדנת הפיסול של בצלאל והקמתי סביבו מעין מיצב פיסולי של משרד נסיעות. הצפייה בסרט הייתה מתוך המיצב, כאילו היינו משקיפים על מרחב שנמצא מעבר, התבוננות דרך חלון ראווה. הסרט נפתח בחמשיר בעברית ובגרמנית שמתחרזות. המיצג המצולם שעשיתי היה של דמות מסתורית שעושה מחוות גוף דמויות שפת-סימנים סתומה, כמעין מחול שבור של שפה אילמת. את הקטע הזה צלמנו בתחנת הרכבת בפוטסדאמר פלאץ. היו עוד אלמנטים כמו אנשים מתבוננים בבעלי חיים בתוך ויטרינות שצילמתי בגן החיות הידוע בברלין. אבל מה שעמד בבסיס הסרט הוא המפגש בין הגרמנית לעברית. שני צדדים חבולים בניסיון לכנס אותם יחד”.

את עובדת גם בסדנת ההדפס בירושלים. שרון פוליאקין מתייחסת לשיתוף הפעולה אמן-דפס, דפס-אמן במאמר שהתפרסם בערב רב ב-22 באוגוסט 2015, “האמן רגיל לעבוד בסטודיו, שם תהליך היצירה מתרחש בדרך כלל בינו לבין עצמו. כשהוא מגיע לסדנה הכל צריך לצאת החוצה, במובן מסוים ההדפס הוא סוג של מראה לאמן, מראה פעילה דבר המצריך חשיפה לא פשוטה”.

“סדנת ההדפס היא בועה במרחב ובזמן, מקום שונה וייחודי. קצב העבודה הוא אחר, תהליכים להנפקת דברים הם ארוכים ואיטיים ונעשים בשיתוף פעולה ייחודי ועמוק בין אמן לדפס מומחה מטעם הסדנה, ואני זכיתי לעבוד עם רן סגל. כל שינוי קטן לוקח ימים. כשאני עושה רישום בסטודיו אני לבד, כשאני עובדת על פרויקט אני עובדת עם הרבה אנשים, כשאני בסדנה אני עובדת עם דפס ומסביבי יהיו אמנים ודפסים נוספים. יש לזה ערך מוסף איכותי”.

קראתי שקבלת מספר פרסים, כמו פרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות בשנת 2005, פרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב לשנים 2008-2010 על מיצב הדמיות-המחשב “חדר מגורים”, פרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאמנות לשנת 2011 וגם זכית בפרס Celeste Art Prize . מה הפרס הזה?

“זה פרס בינלאומי. התוודעתי אליו, הגשתי מועמדות עם הווידיאו “אמא כלכלה” וזכיתי. עבודות הווידיאו “אמא כלכלה” ו”חוק שחור-לבן” זכו בפרסים נוספים בפסטיבלי קולנוע ווידיאו ארט”.

את קשורה היום לגלריה אלון שגב. האם היית קשורה לגלריה אחרת?

“לא עבדתי עם גלריה אחרת בארץ, אני עובדת עם אלון שגב מזה מספר שנים ויש לי גלריה ברומא MLF-Marie-Laure Fleischשיש לה סניף בבריסל.

עבודות שלך נמצאות באוספי מוזיאונים ואצל אספנים פרטיים האם את צריכה לשווק את עצמך?

“עבודת השיווק היא חלק בלתי נפרד מן העשייה. לפני כמה חודשים פנו אלי מ-Hamburger Bahnhof, Berlin שאציג אצלם את “אמא כלכלה” בתערוכה קבוצתית. אני לא פניתי אליהם ולא אף אחד אחר. הם ראו את הסרט באינטרנט. כשהגעתי לשם האוצרת אמרה לי שהיא לא שמעה מאף אחד אלא מצאה את הסרט באינטרנט ונכבשה על ידו. הסרט “אמא כלכלה” הוקרן גם בביאנלה של הצעירים במוסקבה ב-2012”.

אני יודעת שאת עוסקת בהוראה. מה את מלמדת?

“אני מרצה במחלקה לאמנויות המסך באקדמיה בצלאל ושם לומדים ועושים גם עבודות ווידיאו וגם סרטים דוקומנטריים. אני מלמדת קורס ווידיאו גם במחלקה לאנימציה”.

מה הפרויקט הבא שאת מוכנה לשתף אותנו בו?

“יש לי כמה פרויקטים בשרוול ולא החלטתי איזה אשלוף, ויש כל מיני דברים שאני רוצה לעשות. יש מיצב חדש-ישן שאני עובדת עליו. פה בסטודיו אני שומרת חלקי תפאורה מסצנות שצילמתי בשביל “אור נגדי” . המטבח עשוי מהדפסות דו-ממדיות של הפרטים והרהיטים בחדר כרקע לאמא שאופה חלה. בסרט הזה הם נשארו בגדר תפאורה קונספטואלית. הייתי רוצה לעשות עבודת ווידיאו רק עם הפרטים האלה, הם יהיו הכוכבים בלי הדמויות”.

נשמע שיש לך יחס כמעט רגשי לפריטי התפאורה האלה.

“נכון. אתמול כשהביאו אותם מהמוזיאון הם היו חבולים ושבורים, קצת באשמתי, כי כשהביאו אותם למוזיאון לקראת התערוכה אמרתי להם שהפריטים האלה אינם אמנות, כי לא רציתי שנסתבך עם רישום ועישון. אז ישבתי וריפאתי אותם. אני אוהבת כל אחד מהם”.

לדברייך את צריכה לעבור תהליך פרידה מגוף העבודות שנושאו העיקרי הוא זיכרון, נושא שמעסיק אותך יותר מ-10 שנים. ומה הפרויקטים שאולי יעזרו לך להיפרד מגוף העבודות הנוכחי?

“יש לי כמה פרויקטים ברמות שונות של פיתוח רעיוני שהם קשורים יותר לנושא הבית, כאילו ממשיך את העיסוק במרחב הבית אבל במובן פנטסטי. הבית שבו גדלה סבתי בוונצואלה, ואולי לבדוק אם יש משהו בשמועות שיש להם קשר לאנוסים: שם המשפחה שלהם “מלדונדו” פירושו מלווים בריבית נשמע ככינוי גנאי ליהודים ואינו שם נפוץ בדרום אמריקה. הקשר של סבתא ליהדות בא מהפגישה שלה עם סבא שלי, הפליט היהודי שהגיע מאוקראינה לדרום אמריקה. פרויקט אחר שאני חושבת עליו קשור בחדר העבודה של אלברט איינשטיין שנמצא באוניברסיטת פרינסטון בארה”ב. הארכיון של איינשטיין נמצא באוניברסיטה העברית. אני רוצה לקשור את הניסויים במדע אולי להגות המיסטית שעוסקת באור. יש ענפים שלמים בקבלה ובתורות מיסטיות אחרות שעוסקים בדברים בסיסיים כמו מילה ואות, שפה ואור, כאילו שני ערוצים מקבילים – גל וחלקיק. הקבליסטים אינם פיזיקאים אבל היו ביניהם הוגים שתארו מהלכים שלמים שעוסקים באור, והתיאורים היו טכניים – אור נשבר בזוית כזאת או כזאת”.

האם את קוראת ספרים שאינם קשורים לאמנות? 

“אני קוראת כמה ספרים בו זמנית ולכן זה מתמשך. למשל “העולם של אתמול” של סטפן צווייג, ספר על הרב קוק, ספר על החוויה המיסטית בזוהר, וחזרתי לספרות של ברונו שולץ”.

מה היית עושה אם לא היית אמנית?

“לא הייתי”.

“להביט בנהר העשוי זמן ומים

ולזכור שהזמן הוא עוד נהר,

לדעת שאנו אובדים כמו הנהר

ושהפנים חולפות כמו המים”.5

 

השיחה התקיימה בסדנאות האמנים, רחוב קלישר, תל אביב, באוגוסט 2016.

1) מתוך: פאול צלאן/ נלי זק”ש, התכתבות. תרגמה מגרמנית: דינה פון-שוורצה. הוצאת קשב לשירה, 2014. ע’ 17)

2) כתב עת שוויצרי בשם Die Tat פרסם ב-12 במרץ 1949 אוסף של פתגמים שכתב פאול צלאן, פתגמים קצרים וחכמים, תחת השם Gegenlicht.

3) מתוך: פאול צלאן, תפנית-נשימה. תירגם שמעון זנדבנק. הספריה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2013. ע’ 151-152)

4) פייר נורה, “בין זיכרון להיסטוריה-על הבעיה של המקום”, בתוך זמנים, חוברת 45, 1993, ע’ 5-19)

5) קטע מ”אמנות השירה” בתוך “שאין יודעים דבר, כתבים על אמונה” מאת חורחה לואיס בורחס, הוצאת כרמל 2014, ע’ 53)

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook