אמיר נוימן אהוביה: “קרה שמישהו נכנס אלינו ואמר “תורידו את הציורים מהקיר”

כרמלה טייכמן בשיחה עם אמיר נוימן אהוביה, תלמיד המחזור הראשון ב”בית לאמנות ישראלית” ושותף בסלון יפו לאמנות
סלון יפו לאמנות
כרמלה טייכמן

כרמלה טייכמן

2014 I צילום: סלון יפו לאמנות

כרמלה טייכמן בשיחה עם אמיר נוימן אהוביה, תלמיד המחזור הראשון ב”בית לאמנות ישראלית” ושותף בסלון יפו לאמנות

“לא היה שיעור שלא התעשרתי ממנו…”

כ: בבקשה הצג עצמך

א: נולדתי בתל אביב, בן 63 ותושב נס ציונה. עם סיום לימודי וצבא, עליתי לירושלים ולמדתי בחוגים שונים אם כי לא סיימתי אף אחד מהם.

כ: במה עסקת לפני שחברת לסלון יפו לאמנות?

א: הייתי כתב פוליטי בעיתון “דבר” ועורך מקומונים של ידיעות תקשורת. כשהחלטתי לעזוב את העיתונות התחלתי לעבוד בארגונים חברתיים, ולמדתי לימודי תעודה במכללת תל אביב יפו בנושא. התנדבתי פעם בשבוע במסגרת “סינגור קהילתי” בעיר לוד ושם הכרתי שכונות מצוקה ובהן אוכלוסייה ערבית. סייעתי להם במגע עם הרשויות והממסד, מה שקרב אותי מאד אליהם. עכשיו אני מתנדב חצי יום בשבוע במרפאה של הפליטים של ארגון רופאים לזכויות אדם . מבלי שהתכוונתי לכך, ההתחלה הזדמנה לדרכי על ידי חבר, יאיר רוטמן, שהיה כבר מעורב באמנות פלסטינית, בנוסף לעיסוקיו האחרים, שהציע לי שנארגן יחדיו תערוכה של אמנים פלסטינים שתוצג במשך מספר שבועות. היה לו חלום ואני הצטרפתי לחלום שלו. אמנות פלסטינית לא הייתה מושג שבשגרה. לא השתמשו בביטוי הזה, כבר אז היו אנשים שזה הוציא אותם מדעתם. היה חידוש בכך שהבאנו אמנים שאז עדיין לא הוצגו בשום מקום אחר במרכז, כמו סולימן מנסור ומחמוד קייס, אמנים מעזה, הגדה המערבית ואפילו מירדן. התערוכה, שהשתתפו בה כ-40 אמנים, הייתה המהלך הראשון שלנו והשלב של סלון יפו לאמנות הוא המהלך השני.

כ: איפה הוצגה התערוכה?

א: כאן, בנמל, ביפו, שהיא עיר מעורבת. הבאנו את אחמד כנעאן בתור אוצר התערוכה, שהוא אמן, אוצר ובעל גלריה בישוב תמרה. הוא אצר את התערוכה, שהוצגה ב-2009, שהייתה מוצלחת. לפני התערוכה הזאת היו תערוכות של אמנים פלסטינים במרכז בגלריה הגר ביפו (בשנים 2001-2003, אוצרת טל בן צבי). אלפים באו לתערוכה, במיוחד בסוף השבוע, והאופוריה הייתה גדולה. הורגש הצורך בהצגת אמנות פלסטינית והצורך במקום שיקדיש עצמו לכך.

כ: האם בתערוכה הראשונה קנו עבודות ומי?

א: קנו, בעיקר יהודים, חלקם אספנים. ערבים כמעט ולא קנו.

כ: מדוע?

א: אני חושב שהם אינם מורגלים בקניית אמנות, זה עניין תרבותי משתנה . אבל שומעים שבמדינות המפרץ משקיעים מיליארדים במוזיאונים וברכישת אמנות. ידוע ששייחים וגם אזרחים אחרים שחיים שם קונים עבודות גם לביתם.

כ: איך המשיכה הפעילות שלכם?

א: בהתחלה הייתה אופוריה, מכרנו בתקופת התערוכה, כולם ברכו אותנו. ההמשך היה קשה. ימי האופוריה פגו, במקומם הגיעו ימים אפורים ועמדנו מול שוקת שבורה. בסוף השנה הבנו שאו שסוגרים או שמשנים מתכונת. אחמד כנעאן אבד סבלנות ופרש מהפרויקט. פרויקט כזה לא יכול לעמוד על הרגליים תוך שנה וצריך סבלנות וגם כסף. היינו חסרי ניסיון בניהול מסחרי. למדנו על בשרנו מכישלוננו. והמתכונת שאת רואה פה נולדה מתוך הניסיון והכישלון של השנה הראשונה.

כ: הקהל של סוף שבוע הוא קהל שבא לקנות נעליים ולאכול דגים על החוף. זה לא קהל של גלריות ואפילו לא של “צבע טרי”. איך מושכים אותו ל”סלון”?

א: נכון, ולמדנו במשך הזמן להכיר את הקהל ומה מעניין אותו. וכאן ראית בכניסתך – שולחן ועליו יינות, דבש ומוצרים אחרים, ובחלק מהסלון מוצגים מוצרי עיצוב שונים. יש כאן סוג של חנות גלריה. אנשים אוהבים את זה. הם לא מתחברים לאמנות וכן מתחברים לדברים אחרים שמוצעים בחנות. המדיניות שלנו היא להביא אמנות נגישה לקהל הן מבחינת העניין והן מבחינת המחירים, שהם “שפויים”. הקהל שלנו איננו הקהל של מוזיאונים והגלריות בבן יהודה ובגורדון אלא הקהל שבא לאזור הנמל בעיקר בסוף שבוע.

כ: האם לאמנים הפלסטינים, מישראל או מהשטחים, הייתה בעיה להציג בישראל?

א: הצגנו אמנים פלסטינים מישראל וגם מהגדה המערבית, רצועת עזה ואפילו מירדן. לא היינו מגיעים לאמנים שמחוץ לישראל בלי אחמד כנעאן. לחלקם הייתה בעיה להציג בישראל. כשנפרדנו מאחמד, נפרדנו מכל אותם אמנים. נשארנו עם קבוצה של אמנים פלסטינים ישראלים שממשיכים להציג אצלנו, יחד עם אמנים ישראלים אחרים. השוני במתכונת היה צורך קיומי.

כ: איזה תערוכות אתם מציגים מאז נפרדתם מאחמד כנעאן?

א: אנחנו עדיין מקפידים להציג אמנים פלסטינים, אבל לא מתמקדים בתערוכות יחיד, מלבד כארים אבו שקרה ורובא סלאמה שעשינו להם תערוכות יחיד. עכשיו מוצגת תערוכת יחיד של אלכס טוביס, אמן ישראלי צעיר, בוגר בצלאל. אנחנו מביאים אמנים צעירים ומקפידים לרענן ולחדש.

כ: מי ממלא את תפקיד האוצר מאז שאחמד פרש?

א: אני ובשנה האחרונה יחד עם יאיר רוטמן, ובמקרה מסוים נעזרנו באוצרת, אבל עיקר העבודה נעשית על ידינו.

כ: בשיחה שלי עם אניסה אשקר העליתי שאלה לגבי הזהות שלה לא רק כערביה אלא גם כאישה , פמיניסטית, מוסלמית, פלסטינית וישראלית. היא ביקשה להשיל מעליה את כל הזהויות.

א: עניין הזהות מורכב. בפתיחת התערוכה של כרים אבו שקרה נכח חותנו, שהוא השייח’ ראאד סלאח אבו שקרה, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. הוא נהנה מאד בפתיחה. התברר ששנים קודם, בצעירותו, הוא בעצמו היה צייר עד שהעדיף את המסלול הדתי. לפי מסורת המשפחה המכחולים והצבעים של השייח ראאד סלאח נתנו לעאסם אבו שקרה (1961-1990) שהיה “כוכב” בתל אביב.

כ: מלבד ספרה של טל בן צבי “סברה, ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל” (רסלינג, 2014) איזה ספרות בנושא אתה מכיר?

א: יצאו קטלוגים שליוו תערוכות בגלריה הגר ביפו. המוזיאון באום אל פאחם מפרסם קטלוגים. כמו כן התפרסמו כבר ספרים באנגלית, כמו ספרה של גנית אנקורי, על אמנות ואמנים פלסטינים.

כ: הגלריה באום אל פאחם הוקמה ב-1996, ועדיין מנהלה סעיד אבו שקרה מנסה להשיג סכומים נכבדים כדי לבנות בניין חדש לגלריה ולקבל הכרה כמוזיאון לאמנות עכשווית. והנה מופיעה ידיעה על פתיחת המוזיאון הערבי לאמנות עכשווית ומורשת בעיר סכנין. טרם התבסס אחד והנה קם השני. האם התחרות בין שני המוסדות, גם על תקציבים, טובה או מזיקה?

א: שיפרחו 1000 פרחים. זה באמת עניין של תחרות. אני לא חושב שאחד יבוא על חשבון השני, לעת עתה אחד נאבק על קיומו והשני עומד להיפתח. אני יודע שגם בירושלים רוצים להקים מוזיאון לאמנות פלסטינית, יוזמה של Palestinian Art Court – Al Hoash Gallery. אני חושב שאיש פרטי לא יכול לגייס כספים לפרויקט כזה. בסופו של דבר יהיה מוזיאון אחד או שניים . צריך גוף ציבורי שירכז את הנושא. זו צריכה להיות יוזמה של המדינה של משרד התרבות. אבל זה לא יקרה ב”משמרת” שלנו.

 

סלון יפו לאמנות
אמיר נוימן אהוביה

כ: הבה נשוחח על ה”בית לאמנות ישראלית”. מדוע באת ללמוד דווקא ב”בית”. הרי יש קורסים באמנות ישראלית גם באוניברסיטה, גם במסגרות כמו קתדרה ואסכולות.

א: הציעו תכנית שמאד משכה את ליבי. מבט אקלקטי אבל רחב על אמנות ישראלית, וזה חסר לי. לא למדתי אמנות מעולם. חסר לי הבסיס ולימוד שיטתי בעצם עד היום. והתכנית היא פוטנציאל לעניין ולעשות סדר בראיית עולם האמנות שלי. וזה גם היה קרוב גאוגרפית, נראה לי טבעי ללמוד שם. אני נאלץ ללמוד בשעות מסוימות בגלל העבודה, לכן לא סיימתי את התכנית בשנה.

כ: איך התרשמת מהקורסים שלמדת בהם?

א: למדתי אצל איה לוריא את הקורס “ייצוגי זהות בדיוקן הארץ ישראלי”, קורס יוצא מן הכלל שעמד בציפיות שלי. אני מכיר את איה משיתוף פעולה של סלון יפו לאמנות עם פסטיבל הצילום הבינלאומי. גם הקורס של צבי אפרת על תולדות האדריכלות היה מצוין. למעשה אומר שאהבתי את כל הקורסים שלמדתי בהם. “תערוכות קבוצתיות כאבני דרך” היה קורס בעייתי במובן שלא הייתה אחידות בין המרצים. היה מעניין לשמוע את שרה ברייטברג-סמל האוצרת של “דלות החומר”, היה מרגש לשמוע את יונה פישר, למרות שאינו מרצה והקושי שהיה לו. הקורס “מהי אמנות יהודית” שהעביר ד”ר דיוויד גרייבס, היה הצגה של איש אינטליגנטי ומבריק אבל אני לא בטוח שאני יכול לומר מה נשאר לי מההצגה שלו. המפגש עם אמנות עכשווית בעזרת רותי דירקטור היה מעניין מאד. השיעור “השואה – ייצוגים באמנות ישראלית עכשווית” שניתן על ידי סמדר שפי עניין אותי מאד, אלא שהייתה הרגשה שאין התאמת ציפיות בין המרצה לבין התלמידים. אבל כמו שאמרתי אני אוהב כל רגע בשיעורים בהם אני משתתף גם אלה שיש לי ביקורת עליהם.

כ: אקריא לך קטע מהחזון של מייסדי הבית : “בית לאמנות ישראלית…התשובה לחסך הגדול שקיים בשדה התרבות המקומי…לימוד ומחקר של אמנות ישראלית….”. אני סומכת ידי על כל מילה מלבד מחקר. לדעתי למחקר צריכים כלים שאין, לעת עתה, במסגרת “הבית”. מה דעתך?

א: אני תופס את זה בתור יומרה חיובית, יעד לעתיד. אם אין חזון ורצון להפוך את הבית למכון מחקר שיוציא גם כתב עת, הוא יהיה דומה יותר לאסכולות עם מגוון קורסים מרוכז. החזון מעמיד מטרה. אולי המכללה תשתכנע במשך הזמן בחשיבות ה”בית”, תתמוך בו מבחינה כספית ואקדמית. האמנות הישראלית ראויה למכון מחקר. זה חלום שראוי להגשמה ואני מקווה שרודי, מנהלת התכנית, תצליח להגשימו. אנחנו בסה”כ בשנה שנייה לפעילות הבית.

כ: האם היו קורסים שאתה חושב שאפשר להרחיב אותם ליותר מפגשים מאשר סמסטר אחד?

א: הייתי שמח ללמוד יותר אמנות עכשווית אצל רותי דירקטור. לא למדתי עדיין אצל גדעון עפרת. בגלל מגבלות שעות לא השתתפתי באף מפגש עם אמנים או בסיור באום אל פאחם ובירושלים.

כ: אחרי שנה בה למדת כמה קורסים, האם אתה מרגיש ש”עלית כיתה” מבחינת ידע?

א: כן, בהחלט אני התעשרתי באופן אבסולוטי. התחושה שלי שאני יודע יותר טוב מה אני אומר בשיחה על אמנות עם אנשים ואמנים. גם מבחינה תאורטית. הלימודים שולחים אותי לכל מיני מקומות בהם אני מוצא חומר לקריאה נוספת. אני לומד הסמסטר קורס אצל יאיר ברק “סוגיות בצילום ישראלי עכשווי”, ואני מגלה שחסר לי ידע טכני בתחום, אבל מבחינה תאורטית ורקע – הקורס מעשיר אותי. לפעמים יש לי קשיים עם דידקטיות יתרה ועם חסרים שלי, אבל אינני מצטער על אף שיעור שלקחתי. אולי צריך קורס או שיעורים מקדימים על טכניקות.

כ: האם חסרה לך השכלה באוצרות?

א: חסר לי ולכן אני נעזר באנשי מקצוע. לא סומך רק על עצמי. בכל מקרה האוצרות שלנו בוודאי אינה ברמה של מוזיאון או של גלריה מסחרית. הייתה תקופה שהעסקנו אוצרת בתשלום אבל התקשינו לעמוד בכך.

כ: האם אתם מחזיקים את עצמכם כלכלית?

א: פחות או יותר כן, זה קשה וכל אחד מאתנו מפרנס משפחה. אנחנו מתמודדים עם הקשיים בעזרת החנות שמושכת אליה את הקהל הרחב.

כ: האם בראשית הדרך ב-2009 היו כבר התנכלויות להצגת אמנים פלסטינים מצד גורמי ימין?

א: לא ממש, אבל דווקא חששתי מזה. היו כאלה שנכנסו לגלריה וניסו להיכנס לוויכוחים, אבל לא נתתי להם לפתח את העניין. קרה שמישהו נכנס ואמר “תורידו את הציורים מהקיר”. במקרה הזה היה מדובר בציור בוטה במיוחד, של אישה מחזיקה תינוק מת. הציור נקנה על ידי אחד האספנים. יפו היא מקום שבו חיים ערבים וגם יהודים, ובד”כ החיים המשותפים זורמים היטב למרות הקשיים.

כ: היום אתם מתמקדים באמנים ישראלים צעירים ופחות ידועים. האם הצגתם אמנים ידועים?

א: כן, הצגנו את יאן ראוכוורגר ואת עופר ללוש. הצגנו עבודות של אמנים שנמצאים באוספים החשובים ביותר בישראל.

כ: האם הביקורת התענינה בכם?

א: בתקופה שהצגנו תערוכות פלסטיניות – כן, אבל מאז שינוי המתכונת – לא. האמת שזה לא מטריד אותי ואני לא מבקש זאת. אנחנו עושים מעט יחסי ציבור, מלבד לפרויקטים מיוחדים כמו הפרויקט של עמית כבסה.

כ: מתחילת הדרך לא בניתם יחסים בין אמן לגלריה?

א: לא היו יחסים אמן גלריה ולא יהיו, אנחנו לא תובעים בלעדיות אבל אנחנו גם לא מספקים שירותים ותנאים שמספקת גלריה מסחרית, לא מבחינת תצוגה, לא מבחינת מחסנים ולא מבחינת פרסום.

כ: יש לי שאלה פרטית: מדוע יש לך שני שמות משפחה?

א: לפני 5 שנים במלאת 25 שנות נישואין החלטתי לצרף לשמי את שם משפחת אשתי – אהוביה – ולקחתי את כל המשפחה למשרד הפנים והוספנו את השם. בן אחד מסרב להשתמש בו, כי יש לו כבר שני שמות פרטיים, אבל גם הוא רשום במרשם התושבים עם 2 שמות משפחה ו-2 שמות פרטיים.

כ: איזה ספר אתה קורא.

א: “הבשורה על פי יהודה” של עמוס עוז. אני שייך לדור ההוא, כשיוצא ספר של עמוס עוז, אני קונה וקורא אותו.

“אני, אין לי לב שהוא מיחד ורק שלי

לב העם הוא לבי.

עם טובים איטיב, וגם עם רעים איטיב”

(קטע מ – “לב ישר”, מתוך ספר הטאו של לאו צה בתרגום ניסים אמון, הוצאת אבן חושן, 2008, עמ’ 49)

השיחה עם אמיר נוימן אהוביה, התקיימה ביום ד’ 19 בנובמבר 2014, בסלון יפו לאמנות, שבנמל יפו.

 

לקריאת כתבות נוספות במגזין של הבית >

שיתוף ב facebook
Facebook