אוצר, אספן, היסטוריון ומבקר תרבות. בעל תואר שני בלימודי פילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בראון, ארצות הברית, וד”ר לפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית, בירושלים.
עפרת אצר את פסטיבלי המיצג הראשונים בישראל בשנים 1976-1977 בבית-האמנים בתל-אביב, ובשנים 1980-1981 אצר סדרה של תשע תערוכות חלוציות בנושא עליית הפוסט-מודרניזם באמנות הישראלית בבית האמנים בירושלים. בשנים 1996-1980 אצר למעלה מ –20 תערוכות היסטוריות של אמנות הישראלית במוזיאונים ובחללים אלטרנטיביים בישראל ובארה”ב, תוך התמקדות בתנועות ובאמנים נשכחים, שמהווים נושא עיקרי במחקריו. בין התערוכות שאצר: “דמות החלוץ באמנות הישראלית”, משכן נשיאי ישראל, ירושלים (1983), “אברהם אופק: בית”, רטרוספקטיבה, המשכן לאמנות, עין-חרוד (1985), “עקידת יצחק באמנות הישראלית”, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן (1987) “בצלאל החדש” 1955-1935, בית-האמנים, ירושלים, ומוזיאון תל-אביב לאמנות (1987), “דמות המנהיג באמנות הישראלית”, המשכן לאמנות, עין-חרוד (1991), ”הגמוניה וריבוי – שנות ה-50 באמנות הישראלית (במסגרת התערוכות לכבוד שישים שנה לאמנות ישראל, בשיתוף גליה בר אור, 2008). בשנים 1993-1995 אצר עפרת את הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, שם הציג בין היתר את פרויקט החממה הייחודי של אביטל גבע. בשנים 2002-2005 שימש מנהל אמנותי ואוצר ראשי של “זמן לאמנות”, חלל תצוגה ייחודי בתל אביב.
מחקריו וכתיבתו תרמו רבות למדף ספרי האמנות הישראלי. בין הספרים שפרסם: “סיפורה של אמנות ישראל” (ביחד עם דורית לויטה, 1980), הוצאת מסדה, “בצלאל – 100 שנה”, 3 כרכים, בעריכה משותפת עם דוד טרטקובר, הוצאת מפעל-הפיס ו”בצלאל” (2006) ו”אמנות מינורית – אמנות ישראלית בשחר שנות האלפיים” (2010). כמו כן פרסם מאות מאמרים ומסות על אמנות ופילוסופיה בכתבי-עת ובעיתונים בישראל ומחוצה לה וחיבר למעלה מ- 100 קטלוגים לאמנים ישראליים שונים ולתערוכות קבוצתיות. ב- 2009 זכה בפרס האוצר מטעם משרד התרבות. ב- 2013 הוכתר כ “יקיר בצלאל”. ב- 2015 קיבל את פרס מפעל חיים מטעם “יד בן-צבי”, ירושלים.